פקקים ושקרים

הדו"ח המזעזע של מבקר המדינה, ההאשמות נגד ישראל כץ, הפקקים האימתניים, תלאובות הרכבת, והנזק שכל זה מחולל בחיינו — לא יביאו לשינוי, כל עוד לא יגידו כאן את האמת. כל מי שמעורב מכיר את האמת הזו, אבל לאיש אין אומץ ליישם את מה שמתחייב ממנה: המכונית, בבת עיננו, היא הבעיה, וכל פתרון לקטסטרופת התחבורה מחייב לצמצם באופן דרסטי את המקום שהיא תופסת בחיינו. זה קשה, כי אנחנו מכורים. המכונית היא חלק בלתי נפרד מישותנו. ישראל הקטנה והצפופה, בעצם עיר־מדינה באזורים המאוכלסים שלה, מכורה למכונית כאילו היא אמריקה או אוס...
More

זבל בשחור לבן

אם יש ״שבט לבן״, אז יש גם שבט שחור. האם כשימות איש ציבור ״שחור״, ייכתב כאן ״מת נשיא השבט השחור״? האם על נשיא סין נגיד ״הנשיא הצהוב״? השימוש בצבע עור כדי לאפיין קבוצה פוליטית הוא עניין נאלח. וכן, לא מדובר בקבוצה אתנית, אלא פוליטית. הרי מדוע נתניהו, בנט, ליברמן, ליצמן, וכל ראשי הימין האשכנזים, אינם נחשבים לבני ״השבט הלבן״? כי הכוונה לשמאל יהודי בלבד, שאותו מאפיינים בצבע לבן לאות בוז, ומשייכים לו שלל תכונות: קור, חמיצות, התנשאות. זו גזענות לשמה. ממש כפי שגזענים מכנים ישראלים מזרחים ״שחורים״, ואת יו...
More

בלי פוליטיקה

למחרת ההפגנה נגד יוקר המחיה, סיפר לי בחור שהוא שקל להשתתף, אבל לבסוף ויתר, כי חשב ש״זה פוליטי מדי״. שנים אני שומע את זה. אין פעיל שלא מכיר את הניג׳וס הקבוע שמלווה כל פעילות מחאה: ״בלי פוליטיקה״. לפעמים זה מגיע אפילו מצד משתתפים במחאות שזועמים על מה שמריח להם ״פוליטי״ מדי — למשל, דגל סורר או חולצה של מפלגה כלשהי. הם נחרדים מכל סימן שחורג מהקו ״המאחד״, כביכול, שהם מנסים לשוות לאירועים. ״אתם מרחיקים את העם״, ״התקשורת תצלם רק אתכם״, ״אתם הורסים לנו/תופסים עלינו טרמפ״. לעתים התגובה אלימה: קריעה, דחיפ...
More

הפרדת נשים – חרפת האקדמיה

הנה ילדה שנפתלי בנט וראשי האקדמיה צריכים להכיר: לינדה בראון, אמריקאית מהעיר טופיקה בקנזס. הוריה רשמו אותה לבית הספר הקרוב, ונתקלו בסירוב. יש עוד פרט חשוב בסיפור: בראון היתה שחורה, וזה היה בית ספר ללבנים בלבד. אביה, יחד עם עוד הורים שחורים, תבעו את מועצת החינוך העירונית. התיק הגיע עד בית המשפט העליון. דווקא שופט שמרן, הנשיא ארל וורן, שיכנע את שאר השופטים השמרנים, וכך התקבלה החלטה פה אחד, עניין נדיר ביותר, שטילטלה את העולם: ההפרדה פסולה, משום שהיא גורמת לנזק ממשי למעמדו של התלמיד המופרד, ולכן היא ...
More

איך הפכו ראשי הערים בישראל לחזקים כל כך?

בימים האלה עושים את דרכם לפחי האשפה טונות של מדבקות וכרזות, השלטים נעלמים מהמירפסות, ועוד רגע איש לא יזכור מי הם אותן דמויות שהבליחו למשך כמה חודשים על לוחות המודעות, והבטיחו ״ראש טוב״, ״לנקות את העיר״, וכמובן ״לשים את התושב במרכז״. מבט מהיר בקמפיינים המוניציפליים, מדימונה ועד קריית שמונה, מגלה דמיון מביך בסיסמאות - כאילו כל הקמפיינים נוהלו ממטה מרכזי אחד. האמת היא שקופירייטר מוניציפלי לא צריך להתאמץ יתר על המידה: הסיסמאות חוזרות על עצמן כל חמש שנים. בתכלס, לא רק הקמפיינים דומים, גם העיריות כ...
More

ראש העיר שלי

ראש עיר ותיק התוודה באוזני, שהרבה מעמיתיו לא אוהבים תושבים: הם נודניקים, זקוקים לשירותים עירוניים, ולכן עולים הרבה כסף. התושב הוא מטרד, נטל. עדיף עסקים גדולים: הם לא צריכים בית ספר, עובד סוציאלי, או גינה, והם מעשירים את קופת העירייה. ואם כבר תושבים, אז עדיף כמה שיותר מבוססים וכמה שפחות ״בעייתיים״. לכן ראשי ערים מעדיפים דירות גדולות ויקרות וחוסמים בנייה של דירות קטנות וזולות. כי הרי מי רוצה דירות כאלה? מבוגרים, משפחות חד־הוריות, צעירים. אבל אלה גם צורכים הרבה שירותים ולכן העירייה מנסה להיפטר מ...
More תגובה אחת

יעקב וולק, הקורבן השרוף של פוליטיקת הזהויות

אלמוני קטוע רגל נכנס לתחנת דלק בירושלים, שפך על עצמו בקבוק בנזין, והצית. לאחר יומיים בטיפול נמרץ, הוא מת מהכוויות. המשטרה איתרה קרובי משפחה רחוקים, וזהותו התבררה: יעקב וולק, חסר בית שהסתובב שנים באזור השוק, מלקט אוכל מהפחים. כמו שלאיש לא היה אכפת ממנו בחייו, גם מותו החריג לא עורר עניין: לא ראיתם עליו כתבה בטלוויזיה, שום "ויכוח ציבורי" לא פרץ, ואף אחד לא הובהל לאולפנים לעימות מתוקשר. כי וולק לא שייך למגזר זהותני ואין שום קבוצת לחץ זהותנית שפועלת בעניינו. הוא לא נפגע על רקע גזעני או לאומני, דתי...
More