לממשלה הזו אין בושה. באמצע המלחמה היא בוזזת את כספי המדינה לטובת אינטרסים סקטוריאליים, ומפעילה את מכונת הרעל כדי להסית ולפלג, בדיוק כמו שעשתה כל השנה האחרונה. שום דבר לא השתנה ושום דבר גם לא ישתנה. מי שציפה שהמלחמה, המחדל, המציאות המחרידה של חטופים ומפונים יגרמו לממשלה הזו לשנות את דרכה, אינו מכיר את מנגנון ההפעלה שלה.
נתניהו לא המציא כלום. זה גל עולמי, וישראל היא לחלוטין חלק ממנו. הולנד וארגנטינה הן הדוגמאות האחרונות. הגל הזה מנצל באופן ציני את ערכי הדמוקרטיה הליברלית כדי להחריב אותה. גורמי ימין קיצוני מהוונים את התסכול מהסדר הקיים באמצעות גזענות, שילהוב של רגשות דתיים, וטקטיקה של הפרד ומשול בין קבוצות ומגזרים.
הכל כשר. גידופים, השתלחויות, פרובוקציות, והרבה שקרים וקונספירציות. התקשורת המסורתית נאלצת ליישר קו ולרדד נורמות עיתונאיות, כדי לשמור על מעמדה והכנסותיה מול השיח המופרע ברשתות החברתיות, עד שלפעמים כבר אין ביניהם שום הבדל.
התשובה של המחנה הליברלי-דמוקרטי לכל זה היא תשובה ליברלית, אבל פה בדיוק הבעיה. בשם אותה ליברליות, פורחים העשבים השוטים ומשתלטים על הגן כולו. מה גם שמושגים כמו חופש העיתונות או הפרדת רשויות, שהליברליות נשענת עליהם, לא אומרים הרבה לאזרח הקטן, ונראים לו רחוקים, אפילו מנותקים, משגרת חייו ומשפחתו.
התשובה לצונאמי העכור הזה לא נמצאת במגרש הליברליזם לבדו. היכולת להגן על חופש הביטוי ועל שאר זכויות האדם תחת הסיסמה "למען הדמוקרטיה", מוגבלת. מה כוח הגיוס של ה"דמוקרטיה", ואיזה "חופש" קיים בכלל במצב של פערי הכנסה עצומים וקיטוב מעמדי וחברתי עמוק? רק כשהמחנה הדמוקרטי הופך להיות סוציאל-דמוקרטי, הוא מקבל נפח ושרירים וגם אפקטיביות פוליטית.
אנו ניצבים עתה בצומת דרכים. הדמוקרטיה הליברלית הוותיקה, של אירופה וצפון אמריקה, וגם ישראל, עוברת משבר עמוק. הניסיון שלה להדוף את הגל הלאומני והניאו-פאשיסטי באמצעות סיסמאות על דמוקרטיה ומעמד בית המשפט, מקרטע. כדי לעמוד מולו ומול הכסף הגדול שמזין אותו, יש להתמקד בסוגיה הקריטית של חלוקת העושר, ולהציע דרך אחרת: תיקון חברתי וכלכלה אנושית יותר. האזרח צריך להרגיש שהשיטה מיטיבה אתו, אחרת למה שיטרח להגן עליה?
כשהייתי חבר בממשלת השינוי, הצטברו באוצר עודפים אדירים. המשק התאושש במהירות לאחר הקורונה, ההכנסות ממסים ומכסים עלו על כל התחזיות, וההשקעות הזרות זרמו לישראל. היום אנחנו זועמים שנתניהו וסמוטריץ' בוזזים את הכסף ושופכים אותו על מקורביהם, אבל יש להם כסף לבזוז בגלל שממשלת השינוי לא השתמשה ברוב מה שנצבר.
את מרבית הזמן בדיונים עם ראש הממשלה הקדשתי למאבקים עם האוצר לתוספות תקציב לחיזוק הבריאות, ובכלל להגדלת התקציב הכללי על חשבון עודפי הענק שהצטברו. הצלחתי להשיג תוספות רבות, אך כמדיניות, הממשלה לא דגלה בגישה של תקציב מרחיב, חיזוק החוליות החלשות בשירות הציבורי, ושינויים חברתיים עמוקים (דוגמת חינוך חינם מגיל לידה והטבות ממשיות לדירה למשפחות צעירות גם למי שאינם חרדים או גרים בשטחים). האוצר עמד נגד כל אלה כחומה בצורה, דגר על הכסף, והשאיר לנתניהו ירושה יפה שהוא מפזר עכשיו לצרכיו הפוליטיים.
צריך הרבה כסף למלחמה, וסמוטריץ' כבר מקדם תכנית של קיצוצים עמוקים והעלאת מסים. אל חשש, הוא לא יקצץ בישיבות, בעמותות החרדיות, או בכספים למצביעיו בשטחים. הוא ייקח את הכסף מהבריאות והחינוך, מהפנסיות של אנשים שעבדו כל החיים, וכמובן מהגדלת המע"מ שהוא המס הכי לא הוגן אבל גם הכי קל לגבייה. התכנית המעוותת הזו תהיה עוד פגיעה בבטן הרכה של כולנו.
בשינוי הפוליטי שיגיע בקרוב, והוא יגיע, אין להסתפק בהזזת נתניהו תוך שימור הסדר הקיים והמנטרות המקודשות של האוצר. יש להשתמש במשאבים כדי לכונן מחדש את מדינת הרווחה שרואה את טובת הכלל, ולא רק את טובת המחוברים: שירותים ציבוריים איכותיים של בריאות וחינוך; מדיניות מיסוי הגיונית שמתעדפת עבודה וזכויות חברתיות; תכנון מגורים שמאפשר ניידות חברתית, שזה אומר דירות זולות וזמינות, תחבורה נגישה ושכונות בטוחות.