עכשיו הזמן של הקיבוצים לחזור לעמדת הובלה במדינה. דווקא שעתם הקשה ביותר יכולה להפוך לנקודת זינוק חדשה. המשבר הוא באמת חסר תקדים. מעולם, בתולדות המדינה והציונות, לא נאלצו כל כך הרבה יהודים לנטוש את בתיהם, כמו במלחמה הנוכחית. בתנועה הקיבוצית המספר דרמטי במיוחד: 56 קיבוצים פונו ועשרות נוספים נמצאים קילומטרים ספורים מקווי האש – עוד הוכחה לתפקיד החלוצי של הקיבוצים ושל ההתיישבות העובדת בכלל, בעיצוב הגבולות ובהפרחת אזורי הספר.
והנה, בתקופה הכי כואבת, התנועה הקיבוצית חושפת את פניה היפות ואת העוצמות והאיכויות שנובעות מערכי היסוד שלה: השיתוף, הסולידריות והערבות ההדדית – בתוך הקהילות עצמן וגם בין הקיבוצים. והחברה הישראלית מגלה עד כמה היא זקוקה בדיוק לזה.
מחריד להיזכר שרק לפני כמה חודשים הוביל בנו של ראש הממשלה עוד מסע הסתה נגד "הקומוניסטים הארורים”, כמו שכינה אותם. זה לא סיפור חדש. במשך שנים ארוכות, הקיבוצים היו שק חבטות. שונאיהם תלו בהם את הסיבה לכל העיוותים והחוליים במדינה.
המלחמה הקהתה את השנאה הזו. אבל מכונת הרעל ממשיכה לעבוד ולפורר את החברה הישראלית, וגם שנאת הקיבוצים עלולה להרים את ראשה המכוער. אלא שמה שחשוב הוא לא מה יגידו השונאים, אלא מה יעשו הקיבוצים: מה תעשה עכשיו התנועה הקיבוצית עצמה, ואיך תצא מהמשבר הכי קשה לדרך חדשה.
השאלה הגדולה שמלווה את התנועה כבר עשרות שנים היא האם זו עדיין "תנועה" במשמעות של גוף משותף עם מחוייבות לערכים ודרך, ומה התפקיד שלה בחברה הישראלית. או שאולי כבר אין לה תפקיד בולט, ומדובר בהתארגנות פנימית שמטרתה העיקרית היא אחזקות נדל"ן וקידום עסקי.
המלחמה הזו מוכיחה שזו אכן תנועה, ואפילו תנועה מפוארת. אבל מה השליחות שלה מעבר לתקופת החירום? התחלת התשובה תהיה בבחירות הקרובות לראשות התנועה בין ליאור שמחה מנצר סרני והדס דניאלי-ילין מיגור, לשעבר מנכ"לית התנועה והמשנה למזכ״ל היוצא ניר מאיר. שניהם ראויים. אבל ליאור שמחה מביא רוח של שינוי, וזה מה שצריך עכשיו. הוא רוצה להחזיר את הקיבוצים לקדמת הבמה, לתפקיד רלבנטי ומוביל בחברה הישראלית. והוא צודק. במיוחד עכשיו, במיוחד אחרי 7 באוקטובר.
שמחה גם לא מתבייש להגיד שהקיבוץ צריך להיות דוגמא למודל חברתי. לא במתכונת הישנה והנוקשה שעברה מן העולם, אלא באופן גמיש יותר וקשוב לצרכי הפרט. מקום שעוטף אותך, שלוקח עליך אחריות, מהרגע שנולדת ועד שאתה עוזב את העולם. מקום שמעניק בית וחינוך וסביבה טובה, דואג לך כשאתה חולה, וסועד אותך בסוף הדרך.
המודל הקיבוצי המשופר הוא הדבר הכי רלבנטי היום. יש צמא עצום לקהילתיות, לסולידריות. אנשים כמהים לחברה, לקשר אנושי ולרשת ביטחון. גם בעולם יש עניין מחודש בקיבוץ הישראלי. שורה של מחקרים מצביעים על הקהילה והערבות ההדדית בקיבוץ כפתרון לכמה מהבעיות הקשות בחברה המודרנית: חוסר יציבות, תעסוקה גחמנית וניכור חברתי. הרי אפילו בקיבוץ המופרט ביותר יש רשת ביטחון חברתית שאין בשום מסגרת אחרת. ואנשים זקוקים לזה ומחפשים את זה. משפחות צעירות למשל, או מבוגרים שעבורם הבדידות היא מתכון לחולי וסבל. מדברים עכשיו הרבה על חוסן. אז זה מה שנותן חוסן: לעמוד ביחד, לתמוך אחד בשני ולהוביל לתכלית ראויה.
בשנים האחרונות, ברמה הלאומית, הקיבוצים הרכינו ראש. ה"כסף-כוח-כבוד" של עידן נתניהו דחק אותם לשוליים. ואילו הם עצמם שקעו בענייניהם הפנימיים, כחלק מהסקטוריאליזציה שהפכה את ישראל לאוסף של שבטים מתבדלים. עכשיו הזמן שלהם לחזור ולהוביל סוציאל-דמוקרטיה, סולידריות ושוויון.
אגב, זה אף פעם לא היה סיפור כמותי. הקיבוצים תמיד היו מיעוט קטן בארץ. אבל תרומתם להתיישבות, לביטחון, לקליטת עליה ולפיתוח הארץ, הייתה מעל ומעבר למשקלם הדמוגרפי. גם בזמנים של קשיים ומחסור, הזרמים הקיבוציים הקדישו חלק ניכר מהמשאבים למען כלל החברה. כי הרעיון הקיבוצי נבחן לא רק במידת השותפות והאחריות ההדדית בתוך הקיבוץ, אלא גם בפעילות של הקיבוץ מבחינה משימתית, בשליחות החברתית שלו כלפי חוץ.
מי שמקיים היום את הערכים האלה בצורה המרשימה והמחוייבת ביותר הן תנועות הבוגרים של תנועות הנוער הכחולות – דרור ישראל (הנוער העובד), השומר הצעיר והמחנות העולים – שהקימו עשרות קיבוצים עירוניים בכל הארץ. הם מגדירים את עצמם כקיבוצי מחנכים: קהילות ייעוד שחבריהן עוסקים בעיקר בחינוך. זה שילוב מעורר השראה של החיים העירוניים והרעיון הקיבוצי. משום מה, בצמרת תנועה הקיבוצית, העדיפו שנים ארוכות להילחם בהם, במקום לחבק אותם ולהתגאות בפעילות המרגשת שלהם לטובת כלל החברה.
מי שלא מבין את הבשורה הטמונה בכל הסיפור הזה, כדאי שיילך למכינות הקדם-צבאיות, שיבקר בקיבוצים העירוניים, שייפגש עם מתנדבי שנת השירות, שיבוא לקואופרטיבים שצצים בכל פינה ורוב חבריהם משרתים היום במילואים, וישמע מה רוצים אלפי הצעירים האלה. הם רוצים חברה ישראלית אחרת, סולידרית, ערכית. עם שיתוף וערבות הדדית של ואהבת לרעך כמוך. וזה הזמן שלהם, הזמן לשינוי.
פורסם ב"הארץ".