עד לא מזמן היינו משתאים כשמישהו הזוי ואקסצנטרי, סוג של פריק, היה מוצא את דרכו לראש הפירמידה הפוליטית. היום, לפי מה שקורה בעולם וגם כאן, זו הנורמה. אנשי שוליים מוזרים וחריגים לפי כל קנה מידה, לפעמים עבריינים לפעמים נערי שעשועים, ותמיד דמגוגים ופרובוקטורים בגרוש, זוכים לאהדה הולכת וגוברת – מה שנגמר בדרך כלל בהרבה דמעות וגם בדם.
חרט וילדרס, מנהיג הימין הקיצוני ההולנדי, שזכה להישג דרמטי בבחירות האחרונות, וחאווייר מיליי נשיא ארגנטינה הטרי, הם רק הדוגמאות האחרונות. יש עוד רבים כמותם, כמעט בכל דמוקרטיה, וטראמפ כמובן. זה גל עולמי, וישראל היא לחלוטין חלק ממנו. הגל זה צובר תאוצה, ניזון מכשלי השיטה, ומנצל באופן ציני את ערכי הדמוקרטיה הליברלית כדי להחריב אותה. המימסדים הדמוקרטיים מסרבים להבין מה ניצב מולם ומאיים על עצם קיומם. כאשר הם סוף-סוף מפנימים את האיום, בדרך כלל כבר מאוחר מדי.
הרס העיתונות, פוליטיקת זהויות פלגנית, היפר-קפיטליזם שיצא מזמן משליטה, ובריחה של הדמוקרטיות הליברליות ממודל מדינת הרווחה – הפקירו את המגרש לכל פוחז וצעקן.
הגל הנוכחי קשור באופן הדוק להשתלטות של הרשתות החברתיות על השיח הציבורי. ההתחזקות הדרמטית של הרשתות תחת שליטתם של ענקי טכנולוגיית המידע, מנפץ לרסיסים את התקשורת העיתונאית הוותיקה, ומאיין את התפקיד הקריטי שלה בחברה דמוקרטית. במקביל, הרשתות התמנוניות הללו יוצרות הֶצבֵּר-הון חולני בידי אילי האינטרנט, כגון צוקרברג ודומיו, שהוא חסר תקדים בעידן המודרני. שני התהליכים הללו הם כשל חברתי ופוליטי ממדרגה ראשונה ופוערים תהום תחת רגליה של החברה הדמוקרטית.
ערכי הדגל של הדמוקרטיה הליברלית, ובראשם חופש הביטוי, מנוצלים בגסות על-ידי אנשים ותנועות ששאיפתם המרכזית היא להשמיד את חופש הביטוי. הרשתות החברתיות מעניקות להם רמקול אימתני. התחרות החופשית בכלכלה – עוד ערך ליברלי – מנוצלת לרעה על ידי תאגידי הענק. אפילו מדינות גדולות וחזקות מתקשות להתמודד איתם ולהטיל עליהם רגולציה ומיסוי, ואין להם קווים אדומים.
אין צורך לנדוד למחוזות הפנטזיה, כדי להבין את האיום על ריבונות האדם כתוצאה מזרימה חסרת תקדים של ממון, מידע, וכוח לידי קומץ התאגידים הללו, שנשלטים בידי קבוצה קטנטנה של אוליגרכים. העשירייה הראשונה של האנשים העשירים ביותר בארה״ב, מורכבת ברובה מראשי חברות אינטרנט, מיחשוב ורשתות חברתיות. אלה תאגידים אגרסיביים שממקסמים את הצבר ההון באמצעות שילוב מחוכם של טכנולוגיה ותקשורת: המידע האישי העצום הנצבר על המשתמשים, האלגוריתמים המסתוריים למיון התוכן, ובהתאמה הפירסום הפולשני, וכמובן הכוונת דעת הקהל כדי שיקנה וישלם יותר ויותר.
השיח הפופוליסטי הפרוע ברשתות שלהם, מגובה על ידי אליטות אינטלקטואליות שהפוסט-מודרניזם ופוליטיקת הזהויות שיבשו את דעתן. את מקום העובדות תפסו הרגשות, ואת האמת החליף הנראטיב. כל אמירה נהפכה ללגיטימית, וככל שאתה מקצין ומחריף ומתפרע – אתה זוכה ליותר אהדה. הכל כשר: גידופים וניבולי פה, השתלחויות, פרובוקציות, והרבה קונספירציות. התקשורת המסורתית נאלצת ליישר קו ולרדד נורמות עיתונאיות, כדי לשמור על מעמדה והכנסותיה מול ענקי האינטרנט, עד שלפעמים כבר אין ביניהם שום הבדל.
התשובה של המחנה הליברלי-דמוקרטי לכל זה היא תשובה ליברלית, אבל פה בדיוק הבעיה. בשם אותה ליברליות, פורחים העשבים השוטים ומשתלטים על הגן כולו. מה גם שמושגים כמו חופש העיתונות או הפרדת רשויות לא אומרים הרבה לאזרח הקטן, ונראים לו רחוקים, אפילו מנותקים, משגרת חייו ומשפחתו.
גם המחאה המרשימה כל כך בישראל נגד ההפיכה המשפטית ביקשה בעצם לשמור על הסדר הקיים. אלא שהסדר הזה עתיר בעיות. המחאה אכן הצליחה להגן על בית המשפט העליון, אבל איך זה משפיע על חיי האזרחים שלוחמים בשדה הקרב, מתמודדים עם יוקר מחייה מטורף, אלימות גואה וניכור חברתי? או במילים אחרות: מה יוצא לאזרח הקטן בחדרה, חוחוי או חרונינגן מהפרדת הרשויות אם הרשויות האלה מתעלמות ממה שבאמת חשוב לו? למשל, המשכנתא העצומה שהוא צריך לשלם כל חודש על הדירה. או התור הארוך כל כך לרופא מומחה, כשבינתיים כואב יותר ויותר. או הקושי להתקיים מקצבת זיקנה זעומה.
בכל העולם, וגם כאן, גורמי ימין קיצוני פופוליסטיים מהוונים את התיסכול מהסדר הקיים באמצעות ליבוי הגזענות, שילהוב של רגשות דתיים, וטקטיקה של הפרד ומשול בין קבוצות ומיגזרים. בכל המדינות יש להם מאפיינים דומים: עוינות כלפי נורמות דמוקרטיות, איבה לתקשורת החופשית, גזענות כלפי מיעוטים.
התשובה לצונמי העכור הזה לא נמצאת במגרש הליברליזם. מה כוח הגיוס של ״הדמוקרטיה״, ואיזה ״חופש״ קיים בכלל במצב של פערי הכנסה בלתי נתפסים וקיטוב מעמדי וחברתי עמוק? הגנה על חופש הביטוי והעיתונות ועל שאר זכויות האדם ״למען הדמוקרטיה״, היא מוגבלת. בוודאי שהיא נעדרת בסיס פוליטי רחב, אם איננה כוללת את הזכויות החברתיות-כלכליות. רק כשהמחנה הדמוקרטי הופך להיות סוציאל-דמוקרטי, הוא מקבל נפח ושרירים וגם אפקטיביות פוליטית.
כך היה לאחר החורבן של מלחמת העולם השנייה והשואה שחוללו המשטרים הפאשיסטים. במערב אירופה קמה מדינת הרווחה המודרנית, ששיפרה באופן דרמטי את רמת החיים של כלל האוכלוסייה. בארה״ב זה התחיל כבר קודם עם הניו דיל של רוזוולט. עכשיו אנחנו בצומת דרכים נוספת. הדמוקרטיה הליברלית הוותיקה, ששיגשגה באירופה ובצפון אמריקה, וגם בישראל, עוברת משבר עמוק. הנסיון שלה להדוף את הגל הלאומני והניאו-פאשיסטי באמצעות סיסמאות על דמוקרטיה ומעמד בית המשפט, מקרטע. כדי לעמוד מולו ומול הכסף הגדול שמזין אותו, יש להתמקד בסוגיה הקריטית של חלוקת העושר, ולהציע דרך אחרת: תיקון חברתי וכלכלה אנושית יותר. האזרח צריך להרגיש שהשיטה מיטיבה אתו, אחרת למה שיטרח להגן עליה?
עדות אישית: בתקופת ממשלת השינוי שקדמה לממשלה הנוכחית, הצטברו באוצר עודפים אדירים. המשק התאושש במהירות לאחר הקורונה, ההכנסות ממסים ומכסים עלו על כל התחזיות, וההשקעות הזרות זרמו לישראל. היום אנחנו זועמים שנתניהו וסמוטריץ׳ בוזזים את הכסף ושופכים אותו על מקורביהם. אך ממשלת השינוי כמעט לא השתמשה בכסף שנצבר.
את מרבית הזמן בדיונים עם ראש הממשלה ובניהול מערכת הבריאות כיליתי במאבקים עם האוצר לתוספות תקציב לחיזוק הבריאות, ובכלל להגדלת התקציב הכללי על חשבון עודפי הענק שהצטברו. הצלחתי להשיג תוספות רבות, אך כמדיניות הממשלה לא דגלה בגישה של תקציב מרחיב, חיזוק החוליות החלשות בשירות הציבורי, ושינויים חברתיים עמוקים כמו חינוך חינם מגיל לידה או הטבות גדולות לדירה למשפחות צעירות – גם לאלה שאינם חרדים ואינם גרים בשטחים. האוצר עמד נגד כל אלה כחומה בצורה, דגר על הכסף, והשאיר לנתניהו ירושה יפה שהוא מפזר עכשיו לצרכיו הפוליטיים.
בשינוי הפוליטי שיגיע בקרוב, אין להסתפק בהזזת נתניהו תוך שימור הסדר הקיים והמנטרות המקודשות של האוצר. יש להשתמש במשאבים כדי לכונן מחדש את מדינת הרווחה שרואה את טובת הכלל, ולא רק את טובת המחוברים: שירותים ציבוריים איכותיים של בריאות וחינוך; מדיניות מיסוי הגיונית שמתעדפת עבודה וזכויות חברתיות; תכנון מגורים שמאפשר מוביליות חברתית, שזה אומר בתכלס דירות זולות וזמינות, תחבורה נגישה ושכונות בטוחות. וצריך להבין: זה לא שעשוע אינטלקטואלי ולא פילפול תיאורטי. זו התשובה לגל העכור השוטף את העולם.