אריק נכנס לחדר בצעדים נמרצים, מוקף בפמליה נרגשת. זה היה בבלייר האוס: מעון האירוח הרשמי של נשיא ארה"ב, ליד הבית הלבן. הייתי אז השליח הקבוע של עיתון "הארץ" בוושינגטון, וציפיתי בסקרנות למפגש הראשון עם ראש הממשלה.
עד אז לא היתה לי דיעה טובה עליו, אני חייב להגיד. התודעה הפוליטית שלי גובשה סופית 20 שנה קודם, באותו ערב גורלי של מוצאי שבת. יצאתי מהקיבוץ בדרום עם כמה מחברי הגרעין המתגבש שלנו, להפגנה העצומה בכיכר מלכי ישראל, במחאה על הטבח בלבנון. לא יודע אם היו שם 400 אלף. לא ספרתי, כמו שאף אחד אחר לא ספר. היו שם המונים, קהל אדיר, ומזועזע. קבעתי להיפגש עם ההורים שלי בפינת אבן-גבירול ופרישמן. היה קשה להגיע אפילו לשם כי גם הרחובות סביב הכיכר היו דחוסים באנשים.
שר הביטחון אריאל שרון מיקד אז את רוב חיצי הביקורת. בעיניים שלי, תיכוניסט אידיאליסט ושרוף על פוליטיקה, הוא סימל את כל הרע והמכוער בממשלת הליכוד שגררה את המדינה מביזיון לביזיון.
ההפגנה ההיא נחרטה עמוק בלבי. היא היתה "ארוע מכונן" גם עבור רבים אחרים. התחושה שנעשתה נבלה נוראה, שמקורה בכשל פוליטי עמוק, ליוותה אותנו במשך שנים לאחר מכן.
מלחמת לבנון – שבדיעבד, בסיבוב השני, זכתה לכינוי "הראשונה" – קיבעה את האופן בו ראינו את שרון: אדם מסוכן, אכזרי. בהשוואה אליו אז, קיצוני הליכוד והבית היהודי של היום נראים כחתלתולים. שרון עורר בקרבנו תחושה עזה שצריך להרחיקו בכל מחיר מעמדות כוח ושלטון. האמירה של מקורביו שמי שלא רוצה אותו כשר ביטחון יקבל אותו בבוא היום כראש ממשלה, העצימה את תחושת החרדה ממנו ומדרכו.
מה שעשה מאז לא מחה את התחושה הזו, אלא רק העצים אותה. זמן מה אחרי שהגעתי לוושינגטון, נערכה ועידת קמפ-דיוויד של ברק, קלינטון וערפאת. גם שרון נערך. כיו"ר האופוזיציה, עשה פרובוקציה בוטה: עלה להר הבית וחולל מהומה נוראה. אלו היו ניצני האינתיפאדה השניה.
ואז, הוא נכנס לחדר. אותו שרון, הנמרץ, ממוקד המטרה, והנה, כבר ראש ממשלה. לא שנכבשתי בקסמו. רחוק מזה. הוא עדיין הפחיד אותי. אבל הערכתי את דבריו, ומאוד התרשמתי ממנו. הוא היה שקול, מדוד, הגיוני, וגם מאוד כריזמטי. זה לא היה "שרון אחר", כפי שכתבו אז כמה מעמיתיי הנלהבים מדי. הוא לא עבר מהפך. זה היה אותו האיש שהכרנו, אבל משנכנס לעמדת המנהיגות הבכירה ביותר, התקבצו כל תכונותיו תחת אדרת האחריות. לא עוד הפוליטיקאי הפרוע או הגנרל הנמהר, אלא מנהיג: אחראי, בעל בית.
המיטען האדיר שהביא אתו, שהיה בעיני עד אז שלילי למדי, הפך תחת אדרת האחריות של "ראש הממשלה אריאל שרון" לנכס רב-ערך: נסיון חיים, חכמת חיים, לקחי חיים שאין כמותם. הילדות במשק החקלאי בימים של מחסור קשה, קרב לטרון הנורא וכל הקרבות והמלחמות מאז, הקמת הליכוד ושלל הנצחונות והתבוסות של מחנה הימין בישראל, קורות משפחתו השמחים וגם העגומים כל כך… האיש עבר מבחנים אישיים ולאומיים קשים ביותר, שאת כולם נשא עמו לפיסגת הקריירה שלו.
וזה היה ראש הממשלה החדש שישב מולי בוושינגטון: איש עם נסיון חיים עצום, עם מעורבות אישית בכל הצמתים הגורליים בחיי המדינה מאז הקמתה. ובאמת היה מרתק לשמוע אותו. חד, חריף, שנון מאוד, וגם עוד משהו: חוש הומור. לא הייתי מגדיר אותו כמצחיק. שרון לא איש מצחיק. אבל זה היה הגילוי המפתיע ביותר מבחינתי ביחס אליו: ההומור השופע שלו, הבדיחות. אנשים התגלגלו מצחוק.
קטע אחד במיוחד אני זוכר היטב מהמפגש הזה. שרון סיפר על המטרות שלו להמשך הדרך, על האתגרים שעומדים בפניו, ומישהו העיר שאלה דברים מרחיקי-לכת ורמז שגם בלתי-סבירים. שרון עצר את שטף הדיבור, וסיפר את הסיפור הבא, כשחיוך גדול על פניו:
"בימי הקיץ הלוהטים, הייתי יוצא עם אבי למקשת האבטיחים. היינו מתחילים עם שחר, קוטפים, מעמיסים… לקראת הצהריים, היינו כבר עייפים, היה חם מאוד, ועדיין נותרו כל כך הרבה אבטיחים לקטוף. אמרתי לאבי בייאוש – תראה אבא כמה עוד עבודה יש לנו. ואז אבי אמר לי: הבט לאחור, אל השדה, וראה כמה כבר הספקנו, כמה כבר עשינו! ואז המשכנו בעבודה, שמחים ומלאי מרץ…"
נזכרתי בסיפור הזה השבוע ביחס לשני עניינים שאני לא בטוח עד כמה אריק שרון היה שמח עליהם, אבל מבחינתי מה שאמר אז הוא הדרך הנכונה להסתכל עליהם. העניין הראשון נוגע למאבקים המפרכים שלנו למען שיוויון זכויות לקהילה הגאה. כל הכותרות עסקו בכך, העניין הגיע ללב השיח הציבורי, אבל אנשים מסתכלים קדימה וחשים יאוש: כל כך הרבה עוד נשאר לעשות. כל כך הרבה חוקים עוד צריך לתקן, כל כך הרבה אנשים עוד צריך לחנך, כל כך הרבה אלימות עוד צריך להדביר…
תסתכלו אחורה, אמרתי להם. תראו כמה כבר הספקנו, כמה שינינו. הרי אי אפשר בכלל לתאר איזו מהפכה עשינו. אז כן, נשארה המון עבודה. אבל יש לנו המון כוח.
העניין השני שהזכיר לי את האמירה של שרון, היה מצבו המוזר של תהליך השלום ובעיקר המצב העגום בשטח, בשטחים. פעילת שלום מסורה ביטאה באוזניי יאוש. יש כל כך הרבה מכשולים, כל כך הרבה התנגדויות, הימין הקיצוני משתולל… תסתכלי אחורה, אמרתי לה. תראי את כל המאבקים שלנו, את כל הדרך שעשינו – איך למרות כל ההתנחלויות וכל הכספים האדירים ששפכו שם וכל הפוליטיקות במשך שנים, לא רק שהצלחנו להשאיר את העניין על סדר היום הציבורי, אלא שחידדנו והגברנו את המודעות לצורך בהסדר, בפיתרון, ונוצר רוב מוצק לשלום אצל שני העמים.
אז כן, בטח, הדרך לפנינו מאוד ארוכה, מלאה בורות ומכשולים. בכל התחומים. אבל יש לנו גם כוח – הרבה יותר ממה שנדמה לפעמים.
שבת שלום, ניצן