953 מכוניות ביום

שום עיר, שום מדינה, גם כזו שסוללת כבישים בקצב קדחתני ובעלויות של מיליארדי שקלים בשנה, לא מסוגלת להתמודד עם 953 מכוניות חדשות שעולות על הכביש מדי יום, כל יום. כל תכנוני התחבורה, כל חישובי הנזקים למשק, נישאים ברוח כעשן אגזוזים לנוכח כמויות כאלה. דמיינו לעצמכם מגרש עצום מלא במכוניות מאופק עד אופק – למשל חניון שפירים על כביש מס׳ 1. עכשיו תחשבו שכל שבוע ושבוע מכסים את כבישי הארץ הקטנה הזו עוד שלושה מיגרשי ענק שכאלה, במלואם. איך מכילים גידול אימתני כזה של נפחי התנועה? לא מכילים. אי אפשר. לא צריך להיות מומחה תחבורה כדי להבין שהכבישים אינם נפתחים כמו אקורדיון, ורחובות הערים והאזורים הבנויים מוגבלים בשטחם עוד יותר.

ב-2016 נרשם בישראל שיא של מכירות רכב: כמעט 300 אלף. אלא שגם 2015 היתה שנת שיא עם יותר מרבע מיליון מכוניות חדשות. והשנה? רק בינואר-פברואר נמסרו יותר מ-70 אלף מכוניות, מה שאומר שגם השנה יישבר השיא. ומה שעוד יישבר הוא תשתית התחבורה של ישראל, היכולת שלה לנהל משק מפותח, והאפשרות של כולנו לא לבלות את שעות הפנאי שלנו סגורים בתוך קופסת פח על הכביש. זה טירוף.

משרד האוצר מעריך שהמשק הישראלי מפסיד 25 מיליארד שקל בשנה עקב אובדן שעות עבודה בפקקים. זה מספר מסמר שיער. ועדיין לא אמרנו מילה על תאונות הדרכים, הזיהום, עלות התשתיות, ואובדן השטחים הפתוחים. המחיר למשק של נסיעה בודדת במכונית גדולה פי שלושה (!) מעלות נסיעה בודדת בתחבורה ציבורית. זה מחיר של אלפי שקלים בחודש בעלויות ישירות של בלאי, דלק, וחניה. עוד אלפי שקלים לכל אזרח בעלויות עקיפות של תשתיות, אובדן שעות עבודה, אובדן ניידות, וכתוצאה מכך אובדן כביר של תוצר כלכלי. אלא שהנזק הגדול באמת הוא הפגיעה באיכות החיים: המחיר החברתי הבלתי-נסבל של היעדר תחבורה ציבורית מפותחת, שמתבטא גם באבטלה בפריפריה וגם במחירי דירות חולניים במרכז. וכמה שווה זקן שנחנק מזיהום או ילד שנדרס ברחוב? התלות במכונית כאמצעי התחבורה העיקרי במדינה, היא עוול חברתי, כלכלי וסביבתי במימדים שקשה לתאר.

איך יוצאים מהפקק? סוללים עוד כבישים כמובן. אבל הנה המילכוד: הבעיה רק מחריפה. בארה"ב בדקו את זה לעומק: בכל המרכזים העירוניים שהגדילו את נפח הכבישים שלהם, התארך גם הזמן בפקקים. זה מעגל קסמים: עוד כבישים מושכים עוד מכוניות שמחייבות עוד חניות ועוד כבישים וכך הלאה, והתלות שלנו במכונית הולכת ומעמיקה, עד שבשלב מסויים העסק נסתם והתנועה פשוט עומדת. לא זזה. וזה בדיוק מה שכבר קורה באיילון או בכניסות לירושלים מדי בוקר וערב, וזה רק יילך ויחריף ביותר ויותר שעות לאורך היום.

לא יעזרו כבישים בקומות, חניונים מתחת לגנים, ומכוניות מרחפות. אין שום תשתיות שמסוגלות להדביק גידול כזה במספר המכוניות. יש פתרון אחד, והוא נכון לכל חברה מפותחת, ובוודאי למדינה קטנה ועירונית כל כך כמו ישראל: תחבורה ציבורית טובה. לזכותם של אנשי הדרג המקצועי במשרד התחבורה ובאוצר ייאמר, שאחרי הרבה שנים של עצימת עיניים, הם כבר בהחלט מבינים את זה וגם מנסים ליישם. אלא שבמקביל להשקעה הגדולה בתחבורה ציבורית, נמשכת ואפילו גדלה ההשקעה והעידוד לשימוש ברכב פרטי, כולל תשתיות, הטבות מס וליסינג. זו מדיניות של ״גם וגם״. לכן אנחנו תקועים. ומשום שרוב מקומות העבודה בישראל נמצאים בגוש דן, הבעיה אפילו קשה יותר.

את כשל התחבורה של ישראל אפשר להסביר בעזרת עניין פשוט: רוב גדול מאוד של האנשים נוסעים כל יום במסלול קבוע, מהבית לעבודה או ללימודים וחזרה. שאלת המפתח היא כמה מהם עושים את זה במכונית וכמה משתמשים בתחבורה ציבורית. אז בעולם המפותח יותר מ-70% מהנסיעות היומיות הקבועות הללו, שהן רוב התנועה האנושית, נעשות בתחבורה ציבורית. בארץ זה הפוך: רוב גדול של הנסיעה היומית הקבועה נעשה ברכב פרטי. לכן יש כאן פקקים מטורפים.

בשנים הקרובות התנועה בצירים המרכזיים של ישראל תעמוד לגמרי במשך שעות ארוכות כל יום. כדי להגיע בבוקר מראשון לציון לתל אביב במכונית, ייקח שעתיים ויותר. בשבוע שעבר כבר ביליתי שעה וחצי כדי להגיע מהרצליה לרמת גן. זה לא מתקבל על הדעת. הישראלי איננו חייזר, וברגע שתהיה לו אופציה טובה של תחבורה ציבורית להגיע מהבית לעבודה בשעה קבועה, במהירות, בנוחות, בביטחון – הוא יעדיף אותה על פני פקקים אינסופיים. אבל אם האוטובוס תקוע עם המכוניות באותו פקק, אז מה הוא שווה?

מייחסים למרגרט תאצ׳ר אמירה בלתי-נשכחת: מי שמעל גיל 30 ונוסע באוטובוס הוא לוזר. מכל הנזקים והאסונות שגרמה האישה האלימה הזו, זה ללא ספק היהלום שבכתר. אלא שבישראל כך בדיוק גורמים לך להרגיש. הנתונים מכים בי בכל יום מחדש, כשאני עולה לאוטובוס: רק 3% ממשתמשי התחבורה הציבורית בישראל עושים את זה מבחירה. זאת אומרת שכמעט כל מי שנוסע באוטובוס פשוט אין לו ברירה אחרת. ולכן אפשר לדפוק אותו, לגרום לו לחכות בשמש או בגשם בתחנות שהן בושה, להשתרך בכבישים, ולהטיל עליו קרקוע, סגר, בכל לילה ובכל סוף שבוע וחג. כי זו ״מדינה יהודית״, כמובן. עשרות פעמים שאלתי את קברניטי משרד התחבורה: איך נעודד אנשים לוותר על הרכב ולעבור לתחבורה ציבורית, אם ביום החופשי היחיד שלהם, הם מקורקעים? איזה חילוני שפוי בדעתו יוותר על המכונית במציאות כזו? 

בסוף, צריך להבין, כולנו משלמים את המחיר – בעלי המכוניות, משתמשי התחבורה הציבורית, והחברה הישראלית כולה. כל הפתרונות מונחים כבר שנים בפני מקבלי ההחלטות, ומוכרים היטב לכל מי שמעורב בתחום: תחבורה ציבורית 24/7, כל השבוע, כל השנה; רכבות ואוטובוסים חשמליים, שקטים, ונקיים; נתיבים בלעדיים לתחבורה ציבורית, מוניות וקאר-פול בכל הצירים המרכזיים, עם עדיפות ברמזורים ואכיפה קפדנית; תכנון קווים מחודש והגברת תדירות; תחנות מסודרות עם צל, מקומות ישיבה ולוח זמנים אלקטרוני; אפשרות להמרת הוצאות רכב, חניה והטבות ליסינג לצורך תחבורה ציבורית כולל מוניות. ויש עוד תכניות רבות ומסודרות שמיושמות בהצלחה בכל העולם. הגיע הזמן להחליט. הקטסטרופה כבר כאן.

פורסם ב״הארץ״.