פוסט בפייסבוק ביום השואה.
״בארץ הזו אין מקום אפילו לחתול״. במילים האלה ענה הפקיד הבריטי לסבתא שלי שרה, כשהתחננה לקבל אישור עליה (סרטיפיקט) עבור אמא שלה, פרל, שנותרה בפולין. זה היה ב 1941. סבתא שלי גרה ברחובות, סבא שלי היה מגוייס לצבא הבריטי, ושאר המשפחה הענקית, שבט שלם, עם הורים ודודים ואחיינים ותינוקות – כבר רוכזו בתוך הגטאות על ידי הנאצים.
במכתב האחרון פרל סיפרה על הפחד ועל התקווה בכל זאת להגיע לארץ. אבל הבריטים סירבו, וזה מה שקרה לפרל ולשאר היהודים בעיירה בירצ׳ה: ביוני 1941 הגרמנים כבשו את האזור והמשטרה האוקראינית, משתפת הפעולה עם הנאצים, השתלטה על העיר. 16 נכבדים יהודים נרצחו בידי שוטרים אוקראינים, והיהודים נצטוו לענוד סימן זהוי: סרט לבן ועליו מגן-דוד כחול. רכושם נשדד ובמקום הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם) שבין תפקידיו היה לספק לגרמנים חפצי-ערך ופרוות שנלקחו מהיהודים. אחרי שנה, ביולי 1942, התחילה האקציה להשמדת יהודי בירצ׳ה. נערך מצוד על הגברים ורבים הוכו ונורו. כל השאר רוכזו בידי הגרמנים בסיוע שוטרים אוקראינים בכיכר השוק, משם הובלו ברגל לגטו פשמישל, 30 ק״מ משם.
הגטו היה צפוף עד מחנק, עם כ-22,000 יהודים. באקציה הראשונה של הגטו, באותו קיץ נורא של 1942, נצטוו היהודים להתייצב בכיכר עם חבילה של עד 10 קילו. 12,500 יהודים נשלחו למחנה ההשמדה בלז׳ץ. הרצח ההמוני במחנה נעשה בעזרת תאי גזים שאליהם הוזרם פחמן חד-חמצני. תאי הגז הוסווּ כמקלחות. היהודים הורדו מהרכבות ואולצו לרוץ ישירות אל עבר תאי הגזים, כדי שלא תהיה להם שהות להבין היכן הם נמצאים או להתנגד.
פועל רכבת פולני סיפר ליהודים בגטו על ההרג בבלז׳ץ, אך הם סירבו להאמין לו. לאחר שקיבלו איגרות אחידות ועליהם כמה מילים על מצבם הטוב של הנוסעים, החלו להבין שהמגורשים כבר אינם בין החיים. כחודש לאחר האקציה הראשונה כבר היה ברור לכל תושבי הגטו שכל המגורשים באקציה הראשונה נרצחו, והם החלו בהכנות קדחתניות לקראת האקציה הבאה.
בנובמבר 1942 החלה האקציה השנייה. 9,500 יהודים נותרו בגטו. הפעם היו ניסיונות בריחה רבים בדרך לכיכר ואף בכיכר עצמה. מאות נורו במקום. 80 ילדי בית היתומים נלקחו. ביום הזה הגרמנים הצליחו לתפוס רק 3,500 יהודים, ו-5,500 יהודים חמקו מהם.
לאחר האקציה השנייה, הגרמנים חילקו את הגטו והפכו אותו למחנה עבודה גדול של האס-אס בפיקודו של אונטרשרפיהרר יוזף שוואמברגר, רוצח נתעב.
האקציה השלישית והאחרונה היתה בספטמבר 1943. המחנה הוקף באנשי גסטפו. כל היהודים נצטוו להגיע לרחבת המחנה, אך איש לא הגיע, וכולם נכנסו למסתורים שהוכנו מראש. הגרמנים הוציאו ממחבואיהם כ 3ֿ500 איש שנשלחו ברכבות לאושוויץ. למחרת, 600 עובדים יהודים נשלחו למחנה ההשמדה בטשבין. לאחר פיצוץ בתים, הצליחו הגרמנים לשלוף עוד כ-300 יהודים.
בדיוק שלוש שנים לאחר האקציה הראשונה, הצבא האדום הסובייטי שחרר את פשמישל ביולי 1944. עם השחרור הגיחו כ-100 יהודים ממחבואיהם. בימים שלאחר מכן התווספו אליהם עוד כ-150. בסך הכל, רק 400 מיהודי פשמישל, מתוך 22 אלף, שרדו את השואה. הרוצח הראשי מפקד האס-אס שוואמברגר, כמו נאצים רבים אחרים, נמלט לארגנטינה. הוא הוסגר לגרמניה ב-1990, וב-1992 נידון למאסר עולם. שוואמברגר מת בכלא הגרמני ב-2004, בגיל 92.
וכאן המקום גם להזכיר את הצדיקים, והיו כאלה. לפי מחקרים שנעשו לאחר המלחמה, לפחות 563 נוצרים מפשמישל נרצחו בידי הגרמנים בעוון סיוע ליהודים. היו שנתלו או נורו, והיו שבתיהם נשרפו ומשפחתם נרצחה. הקצין הגרמני בעל הדרגה הגבוהה ביותר בצבא הגרמני, שקיבל הכרה כחסיד אומות העולם הוא מקס לידטקה, המושל הצבאי של פשמישל, שבהוראתו עצרו את כניסת האס-אס למחנה באקציה הראשונה וכך ניצלו כ-80 יהודים. חקירה של הרשויות הגרמניות העלתה שבעברו לידטקה היה עיתונאי ביקורתי נגד המשטר הנאצי. הוא הוגדר "אוהד יהודים", הועבר מתפקידו לחזית הרוסית, נפל בשבי הרוסי, ומת שם ב-1955.
את כל זה חובה עלינו לזכור ולהזכיר כדי שאף פעם לא נשכח לאן הרשע והשנאה עלולים להגיע. והנה התמונות, מהאלבום הישן של סבתא שלי: האמא פרל, כיכר השוק של בירצ׳ה, והמצבה שנותרה מכל החיים ההם שאבדו. לא נשכח אתכם.