לאחר הפורענות

השמאל ספג מכה איומה — אולי הקשה ביותר מאז המהפך של 1977. הייצוג הפרלמנטרי שלו התכווץ בשני־שלישים. זו מפלה צורבת, ואין טעם לנסות לייפות אותה. חוכמולוגים מסבירים שהשמאל בעצם לא נפגע, כי הקולות "שלו" זרמו לכחול לבן, ולולא שתיית הקולות הכל בעצם היה אותו דבר. האכלולי־שתולי הזה פתטי. השמאל נושא באחריות למצבו. המוני מצביעים שבעבר בחרו עבודה ומרצ, וגם מצביעים חדשים, נתנו את קולם לכחול לבן כי רצו להשיג מטרה פוליטית: חילופי שלטון שבראשו עומד אדם המואשם בשחיתות. את המטרה הזאת לא יכלו למצוא בשמאל, ולכן הלכו למקום אחר. קשה להאשימם. השמאל כבר מזמן איננו אלטרנטיבה שלטונית, ועכשיו הוא אפילו לא כוח עזר להשפעה על השלטון — מה שכינו פעם "קורקטיבה".

בניגוד לקלישאות, מפלגה איננה "בית". היא כלי לשינוי חברתי, מכשיר להשפעה פוליטית. כאשר אינה מצליחה בכך, כאשר הכלי לא עובד, הבוחר מחפש מפלגה אחרת. הקולות הם לא "של" העבודה או מרצ. הקולות הם של כל אחד מהמצביעים, והם, אנחנו, רוצים שהקולות שלנו ישפיעו. העבודה ומרצ נכשלו ביצירת כתובת לבוחר. צריך להודות בכישלון הזה ולא לחפש תירוצים. הרי בשמאל אפילו לא היתה כתובת אחת: שתי המפלגות סירבו בעקשנות ליצור רשימה משותפת. כשהיה ברור שאפקט גנץ פוגע קשות בשמאל, כתבתי כאן על "מחשבי החשבונות הקטנוניים האלה, שכמו בתזמורת על הטיטאניק ממשיכים לנגן כשהמים כבר נוגעים להם ברגליים". אפילו אחרי איחוד גנץ־לפיד, שאיים למחוק את השמאל, סירבו שם להתעשת, והמשיכו לרוץ ריצת אמוק לעבר התהום ולקוות לנס.

נס לא קרה ונס גם לא יקרה. השמאל חייב לנער את עצמו. עוז לתמורה אחרי פורענות. הצעד הראשון, אבל בשום פנים לא האחרון, חייב להיות חיבור מהיר של שתי הסיעות המצומקות בכנסת. המשך הפיצול יהיה עלוב ומגונה: חוסר הפנמה מוחלט של מה שהתרחש בבחירות. סיעת העבודה־מרצ תפעל בצורה מגובשת, במקום להמשיך בהתקוטטות אווילית בתוך המחנה. זה צריך להיות גרעין לחיבור פוליטי גדול יותר עם גופים שכיום סולדים ממה שנותר משתי התנועות המפוארות הללו. החיבור הזה חייב להציג את דגליו בלי לעמעם ובלי להשתפן. ראינו מה קורה כשמנסים להתמרכז, להתחנף לימין, ובעיקר לירות בלי סוף בתוך הנגמ"ש: אתה מאבד את עצמך ומאבד את הבוחרים.

ליבת החיבור בשמאל היא שוויון ערך האדם, הנשען על שתי רגליים: שוויון אזרחי וסוציאל־דמוקרטיה. אין אחד בלי השני. שוויון אזרחי משמעו שותפות אמת עם האזרחים הערבים, מאבק בכפייה דתית, והגנה פעילה על הדמוקרטיה, שמחייבת גם פתרון שיביא לסיום הכיבוש. אין שוויון אזרחי במצב של אפרטהייד, ואין חברה צודקת עם פערים כלכליים עמוקים. לכן השמאל דוגל בסולידריות חברתית: מדינת רווחה שמעניקה רשת ביטחון לאזרחיה. העבודה ומרצ לא תמיד פעלו לפי העקרונות האלה. צריך להודות על האמת: יש מי שסלדו מהסוציאל־דמוקרטיה ומהקשר לעבודה המאורגנת, אחרים ברחו מהמאבק בכפייה הדתית, היו מי שהפנו עורף לחברה הערבית, ורבים נתקפו בפחד משתק בכל פעם שהוזכרו השטחים. ככה לא בונים אלטרנטיבה פוליטית.

המפלה קשה, אבל דבר לא אבוד. לערכי השמאל יש אחיזת עומק בחברה הישראלית, וזו זקוקה להם יותר מאי פעם. ארגונים ותנועות שפועלים לאורך ולרוחב החברה הישראלית כמהים לכתובת פוליטית מגובשת. העבודה, מרצ, ושותפים נוספים לדרך — כל מי שלא מתבייש לומר שמאל בקול גדול, חייב ללכת יחד. שמאל סוציאל־דמוקרטי, בלי גמגומים ובלי התנצלויות — צעד ראשון בדרך הארוכה לשינוי.

פורסם ב״הארץ״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *