ליברל – גיליון מאי 2016
ניצן הורוביץ, ניו יורק
למסיבות הנצחון שלו, טראמפ מגיע במעלית. הוא פשוט יורד מדירת הפנטהאוז המוזהבת בקומה ה-68, אל אחד מאולמות הכניסה של מגדל טראמפ במנהטן. כי את האירועים החשובים באמת טראמפ עושה בטריטוריה שלו. גם את מטה הבחירות מיקם שם. פעם, לפני שהיה מוקף בסוכני השירות החשאי, הוא היה פוגש את השכנים: ברוס ויליס, כריסטיאנו רונלדו ואנדרו לויד-ובר. גם את ז׳וזה-מאריה מארין, לשעבר נשיא ההתאחדות הברזילאית לכדורגל, פגש טראמפ לא מעט. עכשיו מארין נתון במעצר בית ולא יכול לצאת מדירתו. הוא מסתפק בנוף פנורמי עוצר נשימה.
מגדל טראמפ היה היעד הראשון שלי במסע הנוכחי לארה״ב. רציתי להבין את סוד הקסם ובעיקר רציתי למצוא את גיבורי הזמן הזה, את תומכי טראמפ. אלא שעל עובדי הבניין נאסר לדבר עם עיתונאים, ורבים מהמבקרים באטרקציות הנוצצות של הבניין, כגון המפל הפנימי וחנויות המוצרים של טראמפ, היו תיירים מקוריאה.
ב״ניו יורק טיימס״ כתבו שכדי למצוא את תומכי טראמפ, צריך להשתמש בתחבורה הציבורית. רק ככה, הסבירו שם, אפשר להכיר את הקהל ״העממי״ שתומך בטייקון. למחרת הפריימריז בניו-יורק, בהם זכה טראמפ בעוד ניצחון סוחף, עליתי על האוטובוס לפילדלפיה: התחנה הבאה במסלול הבחירות המקדימות. הבחור שהתיישב לצדי ענד מדבקת ״הצבעתי״ עם תמונה של פסל החירות. כל מי שיצא מהקלפי קיבל מדבקה כזו, והרבה אנשים המשיכו לענוד אותה גם בימים שלאחר ההצבעה. אז אתה תומך בטראמפ? שאלתי. מאיפה בא לך הרעיון הזה? צחק. ככה היה כתוב בעיתון, הצטדקתי. תגיד, אמר, נראה לך שמישהו כמוני יתמוך בטראמפ?
הבחור היה שחור. בעצם, כמעט כל הנוסעים באוטובוס היו ״אנשים של צבע״. זה הכינוי בארה״ב, בלשון המכובסת של התקינות הפוליטית, למי שאינם לבנים. אוטובוס באמריקה, בעיקר באזורי הפרברים, הוא סוג של ברירת מחדל למי שלא יכול להרשות לעצמו אמצעי תחבורה אחר. בעצם לא רק באמריקה. כשיצאנו ממנהרת לינקולן ונכנסנו לניו-ג׳רזי נזכרתי שבשדולה החברתית בכנסת גילינו שרק 3 אחוזים (!) ממשתמשי התחבורה הציבורית בישראל עושים את זה מבחירה. כל השאר עולים לאוטובוס מחוסר ברירה. גם פה.
אז למי הצבעת? לברני סנדרס. אבל אומרים שהקהילה השחורה תומכת בהילרי קלינטון? הבחור צחק שוב: המבוגרים תומכים בה, אלה שכבר התרגלו לשיטה. אבל אנחנו לא בכיס של הקלינטונים. אנחנו רוצים שינוי. ובכנות, היא פוליטיקאית עשירה ומיוחסת. מה לי ולה?
יומיים לפני השיחה הזו השתתפתי בכנס האחרון של קלינטון ערב ההצבעה הגורלית בניו-יורק. היא לא מקיימת עצרות בפארקים ואיצטדיונים כמו סנדרס וטראמפ. האירועים שלה נערכים תמיד באולמות סגורים עם קהל של מוזמנים מראש. הפעם, המטה שלה בחר באולם היסטורי בסטייטן איילנד: הרובע בעל האופי הפרברי ביותר של ניו-יורק. עד לאחרונה היו עדיין באי הזה רפתות ולולים. זה היה גם אתר שפיכת הפסולת של ניו יורק והחזיק בשיא העולמי של זיהום בגז מתאן עקב תסיסת האשפה. המזבלה נסגרה ב-2001, אבל נפתחה שוב כדי לקלוט את הריסות מגדלי התאומים לאחר 11 בספטמבר. שלא במפתיע, בסטייטן איילנד התמיכה ברפובליקאים היא הגבוהה ביותר מכל רובעי ניו-יורק.
אולי בגלל האופי הזה, הלא ניו-יורקי במופגן, באה קלינטון דווקא לכאן. ראשי המטה לא לקחו סיכון, וגייסו לארוע פעילי מפלגה נאמנים. האולם היה דחוס. הקהל על הבמה נבחר בקפידה כי אלה האנשים שמצטלמים. הם יושבים מאחורי הנואמת, מחזיקים בשלטים, ושואגים. חשיבותם בפרצופם: נשים, שחורים, צעירים, אבל גם שני קשישים, נערה עם כיסוי ראש איסלאמי, וכמה ילדים. שום דבר כאן לא ספונטני. גם לא הנאום. ״זה מקום של אנשים עובדים״, אמרה בהתרגשות, ״מקום שבו עדיין יושבים לארוחה משפחתית בימי ראשון. האנשים כאן מתמודדים עם הלחץ הכלכלי, עם יוקר המחיה. ואני יודעת, גם אני קונה. אני יודעת כמה הכל יקר…״ כאן היא איבדה אותי. מתי בפעם האחרונה היא היתה בסופרמרקט? בתור שרת חוץ, או אולי אשת הנשיא? מתי אי פעם היא התמודדה עם יוקר המחייה?
צעירה תזזיתית שצילמה את הארוע לבלוג שלה הנידה את ראשה מצד לצד. ״היא לא אמינה״, אמרה. אז במי את תומכת? ״בטראמפ״. והוא אמין בעיניך? היא חייכה: ״ממנו לפחות אין לי ציפיות״.