הרצאה בפני קרן קרן שח״ף ונציגי קהילות משימה מרחבי הארץ – מרכז רבין, ת״א.
בוקר טוב, שמח מאוד להיות כאן.
קרן שח״ף והקהילות השונות שנציגיהן נמצאים כאן, עושות דבר גדול וחשוב בחברה הישראלית, ולכן זו זכות וכבוד גדול בשבילי להיות כאן אתכם.
הכותרת שלנו בכנס הזה היא ״בוחרים לשנות״. אז נתחיל בה: ״בוחרים לשנות״. לכאורה מובן מאליו. למעשה, ״בוחרים לשנות״ זה הדבר הכי פחות מובן והכי פחות ברור שיש.
קודם כל ״בוחרים״ – אנחנו בוחרים – זאת אומרת עניין שנובע מבחירה שלנו. לא גזירת גורל, לא משהו חקוק באבן, אלא דבר שניתן לבחירה, והבחירה היא של כולם. לא רק של מי שנמצא באיזשהו מקום גבוה וחזק, עם הרבה כוח וכסף, אלא בחירה של כולם, כולנו. וכדי שלכולם באמת תהיה אפשרות להשתתף בה, הבחירה הזו צריכה להיות נגישה ומובנת לכל מי שצריך לבחור. זו המשמעות של השתתפות ציבורית.
היא לא מתרחשת רק בזמן הבחירות שאנחנו מכירים – פעם בכמה שנים בוחרים ראש עיר או מפלגה לכנסת. ממש לא. בחירה כזו היא בחירה די חלולה ודי חלשה. אני מדבר על בחירה מתמדת במסגרת השתתפות ציבורית קבועה בתהליכי קבלות ההחלטות ומתוך לקיחת אחריות על המקום שאנחנו חיים בו.
האלמנט השני בכותרת – ״לשנות״, שינוי… כי הבחירה יכולה להיות שלא לשנות כלום. בדרך כלל זה סוג כזה של בחירת מחדל, שנובעת מחוסר מעורבות או חוסר ידע שהרבה מאוד פעמים מביא אותנו למחשבה שאנחנו חסרי יכולת להשפיע ולשנות משהו. מדהים לראות כמה אנשים מרגישים כך. אגב, הרבה מאוד פעמים גם ביחס לחיים האישיים שלהם, ולא רק לעניינים ציבוריים וחברתיים…
אז כבר כשאנחנו אומרים ומצהירים שאנחנו ״בוחרים לשנות״, אנחנו אומרים הרבה מאוד. אנחנו יוצאים מהאדישות ומהפטאליזם שמאפיין הרבה מאוד חלקים של החברה שלנו. היות וזו לא סדנה לשיפור אישי, לא תקבלו כאן הוראות מדוייקות איך להפוך למיליונר ואיך להיות חטוב ויפה… אלא אנחנו מדברים על שינוי חברתי. אגב, סדנאות וקורסים לשיפור ושינוי אישי יש המון – (לא יודע כמה הם באמת משפרים – מה שברור שזה בהחלט משפר את מצבם של מי שיוזם את הקורסים האלה). אבל אין הרבה עידוד לשינוי חברתי. כי כשאנחנו מדברים על החברה, זה אומר שאנחנו לא חושבים רק על עצמנו, ועל האינטרסים האישיים שלנו, אלא על משהו רחב יותר. אצל רוב האנשים מדובר במשפחה שלהם. אנחנו מדברים על יותר מזה: על הרחוב, על השכונה, על העיר, על המדינה (יש גם כאלה שמדברים על העולם…).
מהנסיון שלי אני יכול להגיד לכם שרוב האנשים לא שם. ואני לא מאשים אף אחד. אנשים עובדים, לחוצים, יש ילדים, אין זמן. ורוב האנשים לא יודעים ולא מעורבים, וכאמור הרבה מאוד סבורים שאין להם שום השפעה ושום יכולת. יש גם כאלה שחושבים שזה לא מקומו של האזרח להיות מעורב. בשביל זה בוחרים מפלגה או ראש עיר, והם צריכים לנהל הכל. האזרח משלם מיסים, וכאן נגמרת המעורבות שלו בענייני העיר או המדינה. ולכן, אפשר לשמוע למשל כשאתה מעיר למישהו שמלכלכך, אז הוא עונה: שהעיריה תנקה, בשביל מה אני משלם מיסים? יש בעיה בשכונה? לא בעיה שלי. שהמשטרה תטפל, שהעיריה, שהממשלה – לא אני. ״אין לי זמן״, ״מה אני צריך להסתבך״, וגם – ״מה זה יעזור״…
במקביל לתחושות האלה של הרבה מאוד אזרחים, גם המערכות השונות לא מעודדות את המעורבות האזרחית. אני עוסק הרבה בעירוניות, ואני יכול להגיד לכם שמה שהכי לא אוהבים בעיריות זה ״שיתוף ציבור״. בעיני העיריות מדובר בנודניקים, במיטרד, בבילבול מוח, ובגדול רואים את המעורבות הציבורית בפעילות השוטפת של המוסד כהפרעה. את זה עוטפים בכל מיני מנטרות כמו ״בחרתם בי אז תנו לי לעבוד״, או ״הציבור הרחב לא מכיר את הפרטים״, או ״אי אפשר לדון בנושא מורכב כזה עם שולה מקומה שלישית״, ״אין לנו משאבים וכוח אדם לטפל בכל תושב שמחליט להיות ראש עיר קטן״, ולסיכום: ״אם יש לכם טענות תבחרו בעוד חמש שנים ראש עיר אחר, ואל תתערבו״. וכדי לבלום את המעורבות הזו, הגופים השונים לא מנגישים מידע, הם לא שקופים, לא אוהבים לשתף פעולה.
ואז כשמלמטה ומלמעלה אין הרבה רצון ודחף למעורבות ציבורית, אז ברגע שמישהו מחליט כן לפעול וכן להיות מעורב, והוא גם יודע איך לעשות את זה, באילו כלים להשתמש, למעורבות שלו יכולה להיות השפעה גדולה. וכאן נכנסות הקהילות לסיפור שלנו.
קודם כל, קהילה, ואנחנו יודעים את זה גם מהנסיון שלנו, וגם ממחקרים ועבודות בכל העולם, קהילה עונה על צורך אנושי מאוד בסיסי שקצת זנחנו בחיים המודרניים. ואנחנו יודעים שבדידות, ניכור, מסוכנים לא פחות ממחלות. זו עובדה רפואית אפילו, בוודאי בגיל מבוגר. ״לא טוב היות האדם לבדו״, נאמר בבראשית פרק ב׳.
אז משפחה זה טוב וחשוב, אבל גם משפחה בדרך כלל לא מספיקה. יש צרכים יש דברים שאנחנו מחפשים ומוצאים מעבר למשפחה: חברים, לימודים, עבודה, בילוי, וקהילה.
האדם הוא יצור חברתי, ויש לו צורך להשתייך לקהילה. ״קהילה״, בעברית, מלשון "קהל", קבוצת אנשים.
יש הרבה סוגים של קהילות. אנחנו כאן מדברים על קהילות משימה, או קהילות יעוד, כמו שאני מעדיף לכנות את זה. וגם זה כמו הכותרת שלנו, ממש לא מובן מאליו. הרבה אנשים מגלים רתיעה אינסטינקטיבית מרעיונות של התארגנות ושיתוף. ואני לא מדבר רק ביחס לקהילות עם שיתופיות כלכלית עמוקה, כמו קיבוץ עירוני – שזה בכלל משהו שממש מעורר חשד ואפילו זעם בקרב אנשים מסויימים… כי צריך להבין – אנחנו נמצאים בחברה שהיא סופר-קפיטליסטית, שמקדשת את הרעיון שכל אחד צובר לעצמו, ככל יכולתו, ואם הוא משלם מיסים ומקיים את החוק, אז בזה זה נגמר.
לכן, תמיד צריך להסביר ולספר מה הקהילות האלה עושות ונותנות, כי המון אנשים אפילו לא יודעים מה זה ״קהילת משימה״…
אז בישראל יש לנו מאות קהילות משימה, פזורות בכל הארץ, בכל המיגזרים, והשאלה הכי חשובה בעיני היא איך הקהילות שלנו יכולות להשפיע על המדיניות – לא ברמה של המדיניות מול איראן או האו״ם, אלא על איזה מין חינוך יש בישוב שלנו? איזו מין תחבורה ציבורית? איך נראית השכונה שלנו? מה עושים הילדים שלנו? איזה מין בריאות יש לנו? אתם יודעים – כל הדברים הלא חשובים האלה שבכלל לא קשורים לחיים שלנו…
כמו הבדיחה על שני חברים שנפגשים ואחד מספר לשני איך זה אצלו בבית –
שמע, אני בבית שלי אחראי לכל הדברים החשובים: יחסי ארה״ב-רוסיה, מירוץ החימוש בעולם, והמצב במזרח תיכון.
ומה אשתך עושה? שואל חברו.
אה, אשתי, היא אחראית על הילדים, על הבית, על חשבון הבנק ועל ההוצאות שלנו…
זו גם תמונת המצב בתקשורת ובזירה הציבורית שלנו: הנושאים שמשפיעים בצורה הכי ישירה על החיים שלנו, סביבת המחייה והמגורים שלנו, תנאי החיים שלנו – לא נחשבים לנושאים ״החשובים״ מבחינת הכותרות והפוליטיקה. כך שמבחינה פוליטית ותקשורתית המשימה שלנו לא קלה. מצד שני, מבחינת האנשים, הנושאים האלה, החברתיים, חשובים ומעניינים מאוד.
בהקשר הזה אנחנו יודעים, ויש בעניין הזה המון נסיון ומחקר בארץ ובעולם, שקהילה היא דרך אפקטיבית לעשות שינוי. יש פה דילמה. כשאתה מתחיל לעשות גלים, להזיז דברים, אתה מעורר התנגדות לפעמים. ויש פה בעיה – הרבה קהילות מקבלות תקציבים ציבוריים, או נעזרות בעיריות או בגופים אחרים, וכשאתה מתחיל להיות פוליטי – לא ברמה המפלגתית, אלא מבחינת הפעילות שלך – אתה עלול להפסיק לקבל תקציבים ומיתקנים וסיוע. ולכן גם צריך לדעת איך לעשות את זה, כדי לא לעורר עימות לא נחוץ.
לכן, הפעילות שלנו הציבורית, החינוכית, התקשורתית, קודם כל צריכה להעביר מסר אל המוסדות כגון, ראשי הרשויות: אל תפחדו מפעילות של אזרחים. היא לא ״נגדכם״, היא לא מכוונת כדי להפריע לכם, להיפך – השתתפות ציבורית נכונה, במסגרת של קהילות (שהן הכלי היעיל ביותר לשיתוף הציבור), רק תועיל לרשויות ותשפר את החיים ביישוב. צריך לגרום לראשי הרשויות להבין את החשיבות ולראות בזה דבר חיובי ולא מיטרד. את המסר הזה חייבים להגיד פעם אחר פעם ולהטמיע בתודעה הציבורית שלנו: למטה ולמעלה. זה המפתח. לא לפחד להיות מעורב כשאתה אזרח רגיל, ולא לפחד ממעורבות של אזרחים כשאתה בתפקיד בכיר.
בסופו של דבר, אין מנוס מפעילות פוליטית לצורך שינוי חברתי. ושוב, ״פוליטית״, אין כוונה דווקא מפלגתית, או בסוגיות של שלום וביטחון. חלוקת תקציבים היא השאלה הכי פוליטית שיש. אתה רוצה לקבל יותר תקציב לנקיון או לתכנית חינוכית או לטיפת חלב – אז אתה צריך להחליט מאיפה זה מגיע ועל חשבון מה – זו ההחלטה הכי פוליטית שיש. סדר עדיפות בחלוקת המשאבים זה לב הפוליטיקה. אתה רוצה להיות מעורב באמת בשיפור פני העיר, בהתחדשות עירונית, אתה צריך להיות פוליטי. פוליטיקה זו לא מילה גסה. זה הדבר הכי לגיטימי שיש.
אם רוצים לשנות את המציאות בפריפריה – זה פוליטי.
אם רוצים שישקיעו יותר בחינוך – זה פוליטי. הכי פוליטי.
כבר שיש בארץ דה-לגיטימציה של הפוליטיקה. נכון גם הפוליטיקאים תורמים לזה – שחיתויות ובזיונות… אבל התהליך עצמו חיוני. אין פה בעיר איזו עיריה חלופית שכולה צדיקים טהורים, ואין לנו בירושלים כנסת חלופית על גבעה אחרת, עם 120 גאונים סופרמנים. זה מה שיש, וכשלעצמו הוא לא רע בכלל, יש לנו מערכת מורכבת, ואין שום פריבילגיה למישהו שרוצה שינוי, להימנע ממעורבות במערכות האלה.
כן, זה מפחיד הרבה אנשים, ולא הרבה קהילות עושות את זה. גם המערכות אחראיות למצב הזה, כי הן ברובן לא רוצות הרבה מעורבות ציבורית. ופה הכוח של הקהילות. אתה לא לבד. אתה פועל עם עוד קבוצה מגובשת של אנשים למען מטרה מסויימת, ולכן יכולה להיות לך הרבה השפעה. כי בקהילות יש יותר מקצועיות, יש נסיון משותף, ויש יכולות שאין לאדם בודד ברוב המקרים.
כמו שנאמר בקוהלת: ""טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד, אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם. כִּי אִם יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ”. בימינו קוראים לזה ״רשת ביטחון״.
השלב הראשון הוא לקבל החלטה, בקהילה, להיות יותר אקטיביסטיים בהשפעה על המדיניות. אם אנחנו מדברים ברמה של ישוב או עיר – זה אומר להיות מעורב בשלטון המקומי. זה המפתח – קודם כל ההחלטה שלנו, מתוך הבנה שזו הדרך לשנות. זו לא החלטה פשוטה. אבל ברגע שמקבלים את ההחלטה שאנחנו רוצים להיות מעורבים ופעילים, כקהילה, נניח ברמה העירונית, יש הרבה דרכים לפעול.
אני רוצה לספר כאן על דוגמא מאוד מפורסמת מהעולם לפעולה קהילתית – דאדלי סטריט בבוסטון משנות ה-80׳ – שמחזיק עד היום.
היוזמה הזו נולדה ב-1984 כדי לשקם את השכונה העניה והמזוהמת הזו. מקום עם פשע והזנחה… זו היתה ההתארגנות הקהילתית הראשונה שקיבלה הכרה רשמית מרשות הפיתוח של בוסטון, כך שהקהילה היא ששולטת על הפיתוח שלה ועל השימוש בקרקע. זה קיים עד היום, יש בקהילה יותר מ-3,000 חברים פעילים, עם הנהגה שנבחרת כל שנתיים, וחייבת לייצג 4 הקבוצות האתניות העיקריות בשכונה: שחורים, יוצאי כף ורדה, לטיניים, ולבנים, וגם את הצעירים, העסקים, הארגונים, והכנסיות.
במה הם עוסקים? 4 מטרות עיקריות:
שיפור החינוך
בינוי ושיקום של בתים
פיתוח כלכלי כדי לייצר עבודה
והעצמת התושבים
זה המודל. כמובן שאנחנו יכולים רק לחלום לקבל סמכויות בנושאי בינוי וקרקע, הלוואי, אבל גם במסגרת הנוכחית שלנו, אפשר לעשות הרבה מאוד. ברמה העירונית גם קל יותר, בוודאי בהשוואה לרמה הארצית, להתארגן, אפילו כרשימה ולהתמודד בבחירות. כן כן. אין צורך להקים מפלגה או עמותה אפילו. זה לא עולה המון כסף בהכרח. אחוזי ההצבעה בדרך נמוכים לצערנו ולכן אם אתה מאורגן טוב, יש לך רשת של פעילים, רשימות קשר, אתה יכול להיכנס למועצה ולהשפיע מבפנים. גם זו דרך. אגב, שימו לב שאותה שיטה של הרתעת הציבור ממעורבות קיימת גם כלפי חברי מועצות: הם לא מקבלים שום שכר ואפילו לא גמול על הפעילות שלהם, הכל בהתנדבות, ומנגנון העיריה לא ממש אוהב שהם דוחפים את האף לכל מיני מקומות – זה אותו סיפור… אבל אם אתה מתמיד, אתה יכול לקבל נגישות להרבה מאוד מידע כחבר מועצה מעורב ופעיל.
וגם מבחוץ, כאזרח במסגרת של קהילה, יכולה להיות לנו הרבה השפעה. למשל בתחום הקריטי של התחדשות עירונית. בגלל לחצי הפיתוח בארץ, בגלל מחירי הדיור המשוגעים, יש לעניין הזה חשיבות עצומה וגם השפעה עצומה על החיים שלנו. אם אתה מאורגן, יש לך מידע, ואתה עובד נכון, אתה יכולה להשפיע הרבה מאוד על האופן שבו היישוב שלך יתפתח.
עוד כלי מרכזי הוא התקשורת. לאו דווקא הממוסדת והגדולה, אלא התקשורת המקומית, ובעיקר התקשורת החדשה – הרשתות החברתיות. מדהים לגלות שחלק עצום מהציבור, בוודאי החלק היותר צעיר, מקבל את רוב המידע שלו על מה שקורה לא מערוץ 2 ולא מקול ישראל ולא מידיעות אחרונות, אלא מהפייסבוק, אפילו מקבוצות הווצאפ. ראינו את זה בשורה של מערכות בחירות ומאבקים גדולים בעולם בשנים האחרונות, ואנחנו רואים את זה חזק מאוד גם בארץ.
יש לזה חסרונות – מפיצים פייק ניוז, הסגנון ירוד, יש השמצות, זה מטריד…
אבל יש גם המון יתרונות: העלות מאוד נמוכה, זה נגיש, זה קל לתפעול, ויש את זה לכל אחד. הרי יש גם ״קהילות וירטואליות״ – זה עמוד השדרה של פייסבוק. אבל אנחנו קהילות בשר ודם, אז על אחת כמה וכמה שאנחנו צריכים לעשות שימוש בכלי הזה כדי להשפיע.
הרבה פעמים שואלים אותי אם זה באמת משפיע… – או הו… כחבר כנסת אני יכול יכול להגיד לכם שזה מאוד משפיע, וגם כאיש תקשורת. כי רוב האייטמים שיוצאים מהתקשורת הממוסדת מקורם ברשתות. בישראל ובעולם. ככה זה עובד.
ופה אני מציע להתמקצע. לייעד במסגרת הקהילה, ככל האפשר, אדם או שניים, שייתמחו בניהול המדיה הדיגיטלית של הקהילה. כי זה מקצוע לכל דבר. הכתיבה והצילום והעריכה, והפירסום והפילוח והטירגוט, ומעקב אחר הנתונים המאוד מפורטים, וקבלת החומרים מהרשת, ועוד ועוד.
זה גם כלי מצויין למימון, לגיוס כספים, לארגון ארועים – אבל צריך לדעת איך לעשות את זה וצריך נסיון. למה מישהו קיבל המון לייקים או הצליח להביא מאות אנשים לארוע שפירסם בפייסבוק, ומישהו אחר עם ארוע דומה נכשל לחלוטין? – בגלל המיומנות. זה יותר מורכב ממה שהרבה אנשים חושבים. וזה לא רק פייסבוק. זה כל עולם הדיגיטל. רשימות מייל, רשתות חברתיות, קליטת נתונים ועוד. זה לגמרי בידינו, וזה כלי מצויין שלא היה קיים בצורה הזו לפני עשר או 20 שנה.
ולסיכום – אני רוצה להגיד לכם כך:
אני חושב שהגענו בעולם הקהילות בישראל לנקודה, עם מאות קהילות משימה, שבה הקהילות צריכות להרים את הראש ולחתור לפעילות ומעורבות רחבים יותר.
לא רק להתמודד בשטח עם תוצאות של מדיניות שגויה, של קבלת החלטות לקויה, של חלוקת תקציבים לא צודקת, כי הרבה מאוד פעמים זה מאוחר מדי. ואתה צריך להסתפק בתיקון טעויות ושיפור ליקויים. דרך המלך היא להיות מעורבים בקבלת ההחלטות, במסגרות אפקטיביות של שיתוף ציבור – כדי שהמדיניות תהיה יותר טובה, וחלוקת המשאבים יותר הוגנת ונכונה ומתאימה.
קהילות המשימה בישראל כבר עושות דברים יוצאים מן הכלל. עכשיו צריך להעלות הילוך.
תודה רבה!