ליברל – גיליון נובמבר 2015
ניצן הורוביץ
זה קורה באמריקה כמעט כל שבוע: ״אדם זועם״, בדרך כלל גבר צעיר, לעתים נער, חמוש בכבדות, נכנס לתיכון או לקולג׳ שלו, למקום העבודה, או לאתר הבילוי החביב על חבריו, ופותח באש. כל תקרית כזו מציתה את הוויכוח על "תרבות האקדח” שמייסרת את אמריקה.
המספרים מטורפים. 89 בני אדם בממוצע נהרגים מירי בכל יום. חלקם הגדול בתאונות נשק, ירי בשוגג בתוך המשפחה, התאבדויות, וכמובן מעשי פשע. ההגנה העצמית המוצדקת, שעליה תפארתו של לובי הנשק האימתני, היא חלק זעיר ושולי בשימוש במצבורי הנשק החוקי שמחזיקים האזרחים. 300 מיליון כלי יריה רשומים בארה״ב: כמעט אחד על כל אזרח – שיא עולמי. רוב הצעירים הזועמים יוצאים למסעות ההרג שלהם, לאחר שעשו סיבוב הצטיידות במרתפי הנשק של הוריהם. מי שלא ראה מרתף כזה, עם רובי סער, רימונים, ומקלעים, יתקשה להבין את עומק השריטה הלאומית.
הנשק האישי מסמל את אמריקה ממש כמו שברולט או קוקה קולה. המיתוס מושרש היטב. הנשק נמצא תמיד בידי המתנדבים של המהפכה האמריקאית, האקדוחנים האגדיים של המערב הפרוע, והבלשים הקשוחים בניו יורק ולוס אנג’לס. האקדח מייצג גבריות אך גם משען לאשה מאוימת. האקדח הוא חוק וסדר אך גם אמצעי לקריאת תיגר ושחרור. האקדח הוא חבר הכרחי, כמו הסוס והוויסקי, במסע החישול של האדם האמריקאי בשטחי הספר העצומים…
לובי הנשק היה במשך שנים הארגון הפוליטי החזק ביותר אחרי הלובי הפרו-ישראלי. הוא המליך והדיח נשיאים ומושלים והטיל חתיתו על הקונגרס. המלחמות שניהל במחוקקים שהעזו לקדם חוקים להגבלת ההפצה והמכירה של נשק, גרמו לכך שגם דמוקרטים רבים העדיפו שלא לעסוק בכך. המחיר הפוליטי היה כבד מדי. ״כמה ילדים עוד יצטרכו למות בירי בבית הספר לפני שנעשה משהו?״, זעקו מתנגדי הנשק במשך שנים ארוכות ומייאשות, וכמעט כלום לא קרה. שום טבח, מזעזע ככל שהיה, לא השפיע כמעט על המערכת.
כל זה עומד עכשיו להשתנות. באופן שמזכיר את מה שקרה עם הסיגריות והעישון ונהיגה בשיכרות, העוינות לעולם הנשק היא כבר לא נחלתם של קורבנות הירי ושל פעילים פוליטים בלבד. היא פועמת בחוזקה בתקשורת ובתרבות. תכניות בידור בפריים-טיים כמו ״סאטרדיי נייט לייב״, אולפני צהריים מנומנמים לגמלאים, וקומדיות במשקל נוצה לבנות 12 – כולם מפיצים את המסר. אפילו קים קרדשיאן מצייצת במרץ בעד בדיקות רקע לכל מי שרוכש נשק, ויש לה 35 מיליון עוקבים.
גם במירוץ לנשיאות, בניגוד גמור לעבר, זה נושא מרכזי. בעימות האחרון של הדמוקרטים, המועמדים ממש התחרו ביניהם מי מחוייב יותר לחוקי נשק נוקשים, ונופפו בגאווה בציונים השליליים שמעניק להם לובי הנשק. עד לפני שנים ספורות מחזה כזה היה דמיוני לחלוטין. אפילו בימין מתחולל שינוי. ״דברים קורים״, הפטיר ג׳ב בוש אחרי הטבח בחודש שעבר בקולג׳ באורגון (סטודנט רצח את המרצה שלו ושמונה אחרים). אין כבר ספק שהוא מוכן לשלם הרבה כדי להעלים את האמירה המביכה הזו, שמספקת תחמושת יעילה למתנגדיו.
השינוי עמוק. סקרים מצביעים על רוב גורף של 93% מהאמריקאים, כולל 90% מהמצביעים הרפובליקאים ואפילו 80% מבעלי הנשק, שתומכים עכשיו בהרחבת בדיקות הרקע לכל מי שרוכש כלי יריה. שום נושא אחר לא זוכה לשיעורי תמיכה כאלה. מי שמזלזל באובמה, כדאי שישנן את המספרים. זו עוד הוכחה, בעלת משמעות עצומה בתרבות האמריקאית, להצלחתו של אובמה לשנות את ארצו. מה שקורה עכשיו עם הנשק הוא המשך ישיר לנישואים הגאים ולרפורמות ההגירה והבריאות. שבע השנים של אובמה בבית הלבן הטביעו חותם עמוק, ולקראת השנהה האחרונה הוא קוטף את פירות הנשיאות הליברלית שלו. ״האקדח מת מצחוק 4״? אז זהו, שכבר לא.