למה אתם מפגינים במצב כזה?
כי המצב בלתי נסבל. אין שקט, אין ביטחון, ואין פיתרון אפילו אחרי חודש של מלחמה. חייבים לשנות כיוון. אף אחד לא יעשה את זה במקומנו.
אבל הם ממשיכים לירות…
ועוד ימשיכו, כי הם ארגוני טרור, וזה מה שארגוני טרור עושים: יורים. ככה במהלך השיחות על הפסקת אש, וככה, "בטיפטוף", בין המיבצעים הקודמים.
האם זה ישתנה?
ארגוני טרור השתלטו על עזה בהפיכה רצחנית נגד הרשות הפלסטינית לפני 7 שנים. הם מפעילים טרור כי זו תכלית קיומם – כלפי חוץ וכלפי פנים. ולכן לא צריכה להיות אשליה שאחרי המלחמה, אם לא יהיה שינוי יסודי, יקרה פתאום משהו אחר. הירי יימשך. והירי ייענה בירי, שייענה בירי, עד "המבצע" הגדול הבא, וחוזר חלילה וחלילה.
אז אם יורים עלינו, לא נגיב?
אנחנו תקועים באותה פינה כבר שנים. אז כן, בוודאי, כשיורים עליך, אתה צריך להגן על עצמך ומדינה חייבת להגן על תושביה. אבל מה אנחנו עושים כדי למנוע את הירי מלכתחילה? כדי לצאת סוף-סוף מהפינה הזו אל מציאות אחרת?
אני לא חושב שיש מישהו בארץ, יהודי או ערבי, שמסכים למצב הזה, אלא אם כן הוא רשע או מטורף. הירי והטרור חייבים להיפסק. ממש כמו שהמצור והמצב הקטסטרופלי בעזה חייבים להשתנות. נחוץ טיפול שורש, אחרת הדלקת תהרוס הכל. אין על זה מחלוקת. לכן השאלה היא איך משנים את המציאות בעזה, נותנים תקווה לתושביה, בלי לחזק את חמאס.
אז צריך לתת לצה"ל לנצח אותו.
צה"ל הוא צבא מאוד חזק והחיילים נותנים את המקסימום. אבל השאלה פה היא לא באמת צבאית. כי בתכלס, אין "ניצחון" במלחמה מהסוג הזה: מול ארגון טרור שיושב בתוך אוכלוסיה ענקית במצב נורא. ולכן עוד דם ועוד הרס רק מחמירים את הבעיה, ולא מקרבים אותנו בכלום להשגת המטרה שאני מאמין שהיא משותפת לכולם: הפסקת הטרור והטילים והסדרת המצב – לטובתנו ולטובתם.
גם מי שחושב שאפשר לנטרל באופן מוחלט את כל יכולות הירי של חמאס, שזה אומר לכבוש את עזה ולהיות אחראי על התושבים שם, ימצא את עצמו מול טרור מתאבדים של אוכלוסיה ענקית ומשבר הומניטרי במימדים קטסטרופליים, שכבר קורה עכשיו. ומי שחושב שהרג המוני של אזרחים וגירוש מאות אלפי פליטים (לאן?) יפתרו את הבעיה הזו, חי בעולם של דמיונות אפלים.
אבל הפרשנים והאלופים באולפנים אומרים שצריך עוד "לצרוב את התודעה"?
הם אומרים את זה תמיד – בין אם יש מלחמה ובין אם אין. כי הם רואים את העולם דרך כוונת של רובה. הבעיה הגדולה של "צוק איתן", ממש כמו "עופרת יצוקה" או "עמוד ענן" – שאין להם יעד מדיני. צבא שמופעל בלי מטרה מדינית לא יכול להשיג את מטרתו. זה הכלל הכי בסיסי בביטחון.
אז איך מנצחים?
הניצחון לא נמצא בבונקר של מוחמד דף ולא בסוויטה של חאלד משעל בקטאר, וגם לא באולפני החדשות ברוממה או נווה אילן. הניצחון הוא במהלך מדיני גדול, שובר מציאות, שרק הוא יכול לגרום לשינוי יסודי במצב, ולמנוע את המלחמה הבאה. ולא, אני לא מתכוון למה שקרה השבוע בין כמה חדרי מלון בקהיר: מו"מ "עקיף" על עוד הפוגה או הפסקת אש מול חמאס. זה לא פתרון מדיני, ואפילו לא פלסטר מדיני. ובכלל אין שום עניין לרקוד לפי החליל של חמאס, שבסך הכל רק רוצה למשוך אותנו פנימה, להעלות את מחיר הדמים ובסוף לצאת עם הסכם טוב יותר – בדיוק כמו שקרה לאחר כל הסבבים הקודמים. ולכן גם את ההסדר המדיני לא צריך לעשות איתו. חמאס, כארגון טרור, צריך לפנות את הבמה.
איך עושים את זה? הרי חמאס שולט בעזה?
קודם כל ישראל צריכה להחליט שהיא רוצה שינוי אמיתי בעזה. היא לא החליטה כך עד עכשיו. בגלל שבתכלס היא מעוניינת "בבידול" בין עזה לבין יהודה ושומרון. אנשים בארץ בטוחים שביבי רוצה "למוטט את שלטון חמאס", אבל זו לא מטרת המבצע. מה כן? "להכות בחמאס מכה ניצחת ולהשאיר אותו כשלטון אפקטיבי בעזה"… זה הרי דבר והיפוכו. ולכן, בהגדרה ממש, זה לא יכול לעבוד, והמצב נשאר ללא שינוי.
ואם נחליט שאנחנו לא רוצים שלטון נפרד בעזה, זה תלוי בנו?
ישראל צריכה לקחת את היוזמה. אף אחד אחר לא יעשה את זה במקומה. לא לחכות שיהיה "שקט", ואז אולי לעשות משהו, כי לא יהיה שקט. ולכן הדרך היחידה להשיג שקט היא באמצעות המהלך הבא: לכנס באופן מיידי פיסגה של כל בני הברית שלנו – הרשות הפלסטינית, מצריים, ירדן, האיחוד האירופי, ארה"ב – להתנעת התהליך המדיני. הפיסגה הזו תתן גב לכל ההסדרים הביטחוניים והכלכליים בעזה שייחתמו אך ורק מול הממשלה הפלסטינית בראשות הנשיא אבו מאזן.
אסור שיהיו אשליות. אי אפשר לפתור את הבעיה של עזה במנותק מהשטחים ומהסיפור הפלסטיני. זה אותו עם ואותה הבעיה. "הבידול" של עזה מהגדה הוא שגיאה איומה. עזה היא 365 קמ"ר של חול עם כמעט שני מיליון תושבים. אין לה קיום עצמאי. בימין אוהבים לחשוב כך כי זה מוציא את עזה מתוך הסיפור ומחליש את "הבעיה הדמוגרפית", ולכן כאילו פותר את הבעיה הפלסטינית ומייתר את את הצורך לעשות הסדר בשטחים ולפנות התנחלויות. אבל זו אשליה שמתפוצצת לנו בפנים פעם אחר פעם.
בעצם היה אפשר לעשות את זה מול אבו מאזן גם לפני המלחמה?
נכון, ולדעתי גם ניתן היה למנוע את המלחמה. אבו מאזן ניסה לעשות את זה באמצעות הממשלה החדשה שהקים, ובגלל זה הפסיקו איתו את המו"מ. איוולת מוחלטת. בכלל, כשאתה חותר לשלום עם ישראל, קוראים לך "טרוריסט" ודורכים עליך. כשאתה יורה טילים, יושבים אתך למו"מ. איזה מסר נהדר!
אבל אין טעם להתעסק בשגיאות העבר. אפשר לעשות את זה גם עכשיו, אמנם עם הרבה יותר בעיות וכסף, כי ההרס בעזה קשה מאוד, אבל זו עדיין הדרך היחידה. רק באופן הזה יתחיל תהליך אמיתי שבו החמאס יזוז הצדה, אבו מאזן יוכל לשלוט ברצועה, ולחלץ אותה (ואותנו) מההתכתשות הזו.
וזהו?
ממש לא. כי אבו מאזן הוא לא קוסם. הרשות הפלסטינית עומדת על כרעי תרנגולת, והמצב בשטחים קשה. צריך להפשיר את הקיפאון המדיני מול הרשות. לכן, במקביל להסדרה בעזה, צריך לגשת לסיפור הגדול באמת, ולקדם סוף-סוף את יוזמת השלום האזורית: יחסים מלאים עם העולם הערבי בתמורה למימוש חזון שתי המדינות – הקמת מדינה פלסטינית בשטחים, כולל עזה כמובן. זו ההחלטה של הליגה הערבית שנמצאת על השולחן כבר יותר מעשר שנים, ומפחידה כל כך את הימין הקיצוני.
זה הפיתרון שלא רק משנה מציאות כלפי עתיד, ומבטיח לתפישתי את הרעיון הציוני ואת הדמוקרטיה הישראלית, אלא כרגע זו יוזמה שבעיקר יכולה לתת כיוון חדש לכל מה שמתרחש בשטח ולחלץ אותנו מהבוץ. שיידעו הישראלים, ויידעו הפלסטינים, ויידע העולם שיש תכלית ויש מטרה לכל מה שאנחנו עוברים עכשיו. שיש תקווה, ויש לקראת מה ללכת. לכן אנחנו מפגינים ולכן אנחנו פועלים.
ולסיום, איך עוברים עליך הימים האלה?
זה לא פשוט… אבל אני גאה להיות בתנועה שלא בורחת מהמציאות ומציעה פתרון. אני גאה בחבריי לסיעה, בהנהגת זהבה, שלא נותנים "גיבוי אוטומטי" לממשלה, וגם לא יוצאים בהכרזות מפוצצות וקריאות קרב שאין להן שום כיסוי. קל מאוד, במיוחד עכשיו, להיות פופוליסט ודמגוג בגרוש ולזכות בסיקור אוהד של תקשורת מפוחדת. הפיתרון שלנו מורכב כי המציאות מורכבת וקשה מאוד. אם הכל היה פשוט – לא היתה שום בעיה ממילא. אנחנו אנשים רציניים ומתייחסים ברצינות. זו האחריות שלנו, זו השליחות שלנו, ואנחנו עומדים בה למרות כל הקשיים והאיומים. ולא יפחידו אותנו. נתראה בכיכר.
חזק ואמץ,
ניצן
