היה לי מזל לגדול בתנועת נוער. הרבה מחוויות הנעורים הכי יפות שלי הן משם. היה לי עוד יותר מזל אפילו להכיר, כמבוגר, אנשים שהחליטו להמשיך את חיי התנועה גם אחרי הצבא. אלה ״תנועות הבוגרים״ שהקימו עשרות קיבוצי מחנכים בערים בכל הארץ.
אני מכיר אישית מאות מהם: חברי דרור ישראל, השומר הצעיר, המחנות העולים. הייתי בבתים שלהם, אני מכיר את המשפחות שלהם, פגשתי את התלמידים והחניכים שלהם, ואני אגיד משהו מהלב: אני ממש אוהב אותם. כבר שנים אני מעורב בפרוייקטים שלהם, וכן, אפילו עשיתי עליהם סרט לפני שנתיים, כי הרגשתי שהרבה אנשים לא מכירים את דרך החיים שלהם ואת התרומה האדירה שלהם לחברה הישראלית.
החיים שלהם לא שיגרתיים. הם בחרו לחיות בשיתוף, במסגרת קבוצות של חברים, קומונות, ולנהל חיים שלא מתמקדים בצבירת כסף ורכוש. הם ברובם מורים, מחנכים, מדריכים. הם מפעילים בתי ספר ומוסדות של חינוך משלים, פרוייקטים לנוער, מרכזים קהילתיים, מדריכים בתנועות. הם מוציאים מסעות לפולין, עובדים עם ילדים בסיכון, מפתחים משחקי מחשב חינוכיים, מייצגים נערים עובדים, מסייעים לקשישים, ועוד אינסוף דברים. הם לא ״עושים״ על זה המון כסף, החיים שלהם צנועים. אבל מי שמכיר, יודע עד כמה הם עשירים – בפעילות, בחברות, בתחושת שליחות.
החיים שלהם מאתגרים, בעיקר בגלל העבודה החינוכית שהיא תובענית. אבל מה שהכי קשה להם לפעמים זה אמירות מבחוץ בסגנון ״אתם כת״, ״שטפו לכם את המוח״, ועוד דברים כאלה שנובעים מחוסר ידיעה אבל גם, בעיני, מחוסר כבוד. אנחנו כל כך שבויים במוסכמות המקובלות ובאורח החיים שאנחנו מכירים, שקשה לנו לקבל ולכבד אנשים שבחרו לחיות קצת אחרת, שכסף בעיניהם זה לא הכל ואפילו לא העיקר. אולי דווקא אנחנו אלה ששטפו לנו את המוח עם המשכנתא, התחרותיות הבלתי-פוסקת, ופוליטיקה של זבל והשמצות?
בתנועות הבוגרים חיים אחרת. החברים לא חיים לבד, אלא בקבוצה. הם לא עובדים בבנק או במשרד עורכי דין, אלא הם מורים בבתי ספר ומדריכים בתנועות נוער. הם לא נמצאים במירוץ מתמיד של קריירה, אלא דואגים אחד לשני וגם מקיימים שיתוף כלכלי. בהרבה קיבוצים עירוניים יש כבר ילדים שגדלים ומתבגרים במסגרת הזו.
נכון, לא לכולם מתאימים חיים כאלה – לא פשוט להתנהל בקבוצה ולקבל החלטות יחד. יש כאלה שמתחילים ואז ממשיכים הלאה למקום אחר, ויש כאלה שדווקא בגיל יותר מאוחר מקימים סוגים חדשים של קהילות משימה, עם דרגה אחרת של שיתוף: כל אחד לפי מה שמתאים לו.
אבל לפני שחורצים דיעה כדאי להכיר ולהבין. וכשאתה מבקר בקיבוצים העירוניים ופוגש אנשים שהם כבר בני 35 ו-45, עם משפחות וילדים גדולים משלהם, ובעיקר כשאתה רואה מה הם עושים, בכל הארץ, אתה מבין איזה דבר יפה זה.
אז איך באמת נראות הקומונות האלה מבפנים? מה זה ״קיבוץ עירוני״? ומה בעצם הם עושים בתכלס? כל מי שרוצה לראות ולהבין מוזמן לצפות בסרט שלי, ״רוח עז״. ולכל חברי תנועות הבוגרים – יישר כוח, או כמו שאומרים אצלנו: חזק ואמץ.