פורסם ב״הארץ״.
מאת ניצן הורוביץ, בריסל.
עד לסיום קריאת המאמר הזה, ובתנאי שהמדובר בקריאה מהירה, יצביע "שעון העוני" על הצטרפותם של, בערך, 250 איש למחנה העניים המרודים בעולם. "עני" לפי ההגדרה הזו (של הבנק העולמי, לא של איזה ארגון הומניטארי, חלילה) הוא אדם המרוויח פחות מדולר אחד ליום. מספר האנשים שנאלצים לחיות מסכום כזה גדל ((ד' צירה)) ב-25 מיליון מדי שנה, או ב-47 כל דקה. נכון לעכשיו, מספרם מגיע ל- 1.3מיליארד. הנתון הזה, כשלעצמו, אינו בעל משמעות רבה, משום שקצב גידול העניים דומה לשיעור הגידול הכללי באוכלוסיה. הבעיה היא שהעניים נעשים עניים יותר, והעשירים מתעשרים. הפער הוא הבעיה האמיתית, והפער הזה הולך ומתרחב בשיעור אימתני.
"שעון העוני" הוא גימיק של גוף בינלאומי חשוב בשם "תוכנית הפיתוח של האו"ם" .)UNDP(הוא הופעל לראשונה בפיסגה החברתית בקופנהגן אשתקד, ומאז הוא מתקתק לו, ואמור להתריע על התרחבות העוני והפערים בעולם. אנשי האו"ם משתמשים בגימיקים שכאלה, משום שדעת הקהל מתקשה להתמודד עם מספרים של מיליארדים, והמדובר הרי באנשים שאינם ניזונים כיאות, אינם נהנים מחינוך הולם ובריאות מתוקנת, ובקיצור אינם זוכים לשירותים ראויים מהחברה בה הם חיים. באו"ם חושבים שאם יציגו זאת בצורה דרמאטית של שעון, הציבור יעצור את נשימתו מרוב בהלה. האמת היא שהנתונים של האו"ם מבהילים מאוד, אבל מה שמבהיל יותר הוא שאף אחד לא נבהל.
לפני שבועיים התפרסם הדו"ח המסכם של "תוכנית הפיתוח". הדו"ח הזה היה צריך להקפיץ ממקומו כל ארגון בינלאומי, ובעצם כל אדם עם טיפת מצפון, אבל הוא עבר בקול דממה דקה. הנה דוגמא מהדו"ח, כדי לסבר את האוזן: 358 אנשים (כולם מיליארדרים, כמובן, שחלקם מוכרים לנו היטב ממדורי הכלכלה והרכילות) מחזיקים בנכסים ששוויים עולה על סך ההכנסות השנתי של מדינות בהן מתגוררת כמחצית מאוכלוסיית העולם. עוד דוגמא? הנה: הפער בין המדינה עם התל"ג לנפש הגבוה בעולם (שווייץ) לבין המדינה עם התל"ג לנפש הנמוך ביותר (מוזמביק) גדול מפי !400זאת אומרת, שמוזמביקני ממוצע, גם אם יעבוד כל חייו, וגם אם יצליח להגיע לתוחלת החיים הממוצעת של השווייצרי, לא ירוויח אפילו רבע ממה שהשוויצרי מרוויח בשנה אחת.
אולם הנתונים האלה אינם חדשים וגם אינם מפתיעים. מה שכן חדש, ומפתיע בעוצמתו, הם הנתונים שמביא הדו"ח הזה על התרחבות הפער. הנתון המשמעותי ביותר הוא שמצבן הכלכלי של כ- )!( 90מדינות גרוע יותר היום ממה שהיה לפני 10שנים. המסקנה היא, והדברים ניתנים להוכחה ברורה, שהצמיחה הכלכלית בעשורים האחרונים הטיבה מאוד עם מספר מועט של מדינות ( 15בערך) על חשבונן של רבות אחרות. קבוצה ענקית של כמיליארד וחצי בני-אדם נשארה מאחור, והם עניים יותר ממה שהיו בשנות ה- ,'70למשל. והם גם חולים יותר, באיידס למשל. קצב ההידבקות באיידס בעולם השלישי הוא 6,000מקרים ליום. אחד כל 15שניות. במדינות המתועשות ובאמריקה הלטינית נבלם למעשה הגידול במספר הנשאים, ואילו באפריקה ובאסיה צפוי מספר הנשאים (כ- 15מיליון כיום) להכפיל את עצמו עד שנת .2000המיתוס המפורסם שהאיידס הוא "מחלה המאיימת על האוכלוסיה בכל היבשות" מתברר כשקרי לחלוטין.
תושבי צפון-אמריקה, אירופה, וגם ישראל (שנמצאת במקום מכובד מאוד – 24 – בטבלת "הפיתוח האנושי" המדרגת את המדינות לפי שיקלול של תוחלת חיים, מערכת חינוך, והכנסה ריאלית) יכולים לפטור את הנתונים הללו כמשהו שצריך להדאיג בעיקר שחורים ובנגלדשים. אבל, יש עוד מסקנה בדו"ח הזה, שנוגעת בראש ובראשונה למדינות המתועשות: הפער בין עשירים ועניים מתרחב לא רק בין המדינות, אלא גם בתוכן. הדוגמא הבולטת ביותר היא ארה"ב. זו המדינה העשירה בעולם, הרבה יותר עשירה מכל האחרות. ארה"ב היא בעלת % 32מהתוצר של העולם המתועש. לעולם האחר – "הדרום" (% 80מאוכלוסיית כדור הארץ) – אין בכלל טעם להתייחס בהקשר הזה משום שהוא מחזיק בפחות מ-% 20מההכנסות העולמיות. ארה"ב היא לכאורה סיפור הצלחה נהדר: זו אחת המדינות הבודדות בעולם שנהנית מזה כ- 30שנה מצמיחה כלכלית יציבה, שתורגמה גם לגידול בתעסוקה, והיא תופסת את מקום השני (אחרי קנדה) בטבלת "הפיתוח האנושי". לכאורה,
הכל בסדר. אבל פעמוני האזהרה מצלצלים בקול גדול: הפערים בהכנסות ובעושר בתוך ארה"ב גדלים ((ד' צירה)) במהירות עצומה, והמצב הקשה השורר שם מוסתר ומוסווה על-ידי הממוצעים, שהם באמת מרשימים מאוד. מ- 1975עד ,1990האחוז (אחוז אחד) העשיר ביותר באוכלוסיה האמריקאית, הגדיל את חלקו בנכסים הכלליים מ-% 20ל-%.36 במקביל, גדל מאוד מספר האמריקאים החיים מתחת לקו העוני. הכנסתם של שני העשירונים העניים ביותר בארה"ב (% 20מהאוכלוסיה) היא כיום פחות מרבע מההכנסה הממוצעת במדינה. היחס הכללי בין שני העשירונים העשירים לבין שני העשירונים העניים הוא 9ל- ,1מה ששם את ארה"ב בצמרת המדינות העשירות עם פערי ההכנסה הגבוהים ביותר. גם ישראל מתברגת במהירות בקבוצה הזו.
נו, תשאלו, אז מה אם יש פערים, ככה זה בעולם ולא קורה שום דבר. לא מדוייק. השוואה קפדנית של נתוני המדינות מגלה שכשלון במדיניות הפיתוח החברתית מרע, כמובן, את מצבם של העניים, אך גורם גם לבעיות כלליות, לכולם. וגם מי שדעתו נתונה אך ורק לכלכלה ולכלכליות ((ו' שורוק)), כדאי שיעיין היטב במסקנות של רוברט סולואו, חתן פרס נובל לכלכלה: שום מדינה אינה יכולה לשמור על רמה גבוהה של צמיחה כלכלית ללא השקעה חזקה בפיתוח אנושי. דוגמא? פקיסטאן ודרום קוריאה. ב- 1960היו לשתיהן הכנסות דומות. אך שיעור המבקרים בבית-ספר יסודי בפקיסטאן היה % ,30ואילו בקוריאה % .94כעבור 25שנה רשמה קוריאה גידול של פי 3בתוצר לנפש לעומת פקיסטאן.
פיתוח אנושי יוצר צמיחה, וכדי לשמור עליה, חייבים להשקיע את פירות הצמיחה הזו בחזרה בפיתוח אנושי – במיוחד בריאות וחינוך – ולא בכספות של האחוזון העשיר. בסלאמס – של שיקגו או שכונת שפירא – לא צומחים מדענים.