חברות וחברים,
כבוד גדול להיות כאן, ותודה שהזמנתם אותי לדבר בפניכם – זו זכות גדולה בעיני.
זה מרגש במיוחד כי הערב מציינים פה שנתיים למחאה נגד השחיתות השלטונית – מחאה שהתחילה כאן ממש, ומאז התפשטה לכל הארץ.
הייתי כאן במהלך השנתיים האלה, וגם במקומות אחרים בארץ – ומדהים שהגענו ליום הזה.
לכן הערב אני לא רוצה לדבר על נתניהו או דרעי ותיקי האלפים והמיליונים – אלא עליכם, הפעילים והפעילות – האנשים שאכפת לכם.
אומרים לי הרבה – ״מה זה עוזר ההפגנות האלה״?
בטוח שכל אחד שמע את זה הרבה פעמים, נכון? – ״מה זה יעזור? מה זה כבר ישנה? מה הטעם…״?
אין מה להגיד – במדינה הזו יש מומחים לייאוש ממדרגה ראשונה, אלופים בייאוש!
רק להוציא לך את הרוח מהמפרשים, לזלזל, ללגלג… לקרוא לכם, לנו, הזויים, משונים.
כן, אנחנו משונים כי אנחנו שונים – יש מעט מאוד אנשים שמוכנים לצאת ככה ולעמוד ברחוב ולצעוק ולמחות. זה באמת מאוד משונה היום, כשכולם נמצאים בפייסבוק ומפגינים אומץ בסימון לייק….
ועכשיו לעצם העניין – מה זה עוזר, מה ההשפעה של ההפגנות האלה, מה ההשפעה שלכם, על מה שקורה.
אני יכול לומר לכם, באופן ברור, חד-משמעי, שבלי ההפגנות האלה, בלי הפעילות, בלי הלחץ הזה, הציבורי, מלמטה, המתמיד, העקבי – המאבק בשחיתות השלטונית, סביב חקירות ראש הממשלה והפרשיות השונות, היה נגמר מזמן.
במשטרה ובפרקליטות ובמשרד היועץ ובתקשורת ובפוליטיקה ובסביבת המקורבים והרחוקים – יכולים להגיד מה שהם רוצים. העובדה היא שהלחץ הציבורי הזה הוא שדירבן אותם, הוא שמר על החקירות בחיים!
בלי הפגנות פתח תקווה, בלי ההתמדה הזו, העקביות, כל העסק היה נסגר ומטוייח מזמן. צריך להגיד את זה.
נכון, יש לזה משמעות כבדה. זה אומר שבלי לחץ ציבורי הרשויות לא נלהבות תמיד למלא את תפקידן. וכשזה קשור בבכירים, באנשים בצמרת, בהמון כסף, בטייקונים, בגנרלים, בשרים, בראש ממשלה – באנשים עם הרבה כוח – המערכת לא אוהבת ומפחדת להתעמת איתם.
מה גם שהאנשים במערכות הללו, חלקם , קשורים, לאנשים בעמדות הכוח, יש כל מיני אינטרסים,, ויש כל הזמן לחץ עצום של ראשי ההון-שלטון-עיתון לא לחקור, לא להגיש כתבי אישום, לא להעמיד לדין…
אם אין לחץ נגדי, אז בעלי הכוח האלה משיגים את מבוקשם. המערכות שלנו לא מספיק חזקות ועצמאיות כדי לתפקד במאה אחוז תחת לחץ. מה גם, שלפעמים מערכות החוק והאכיפה בעצמן הן חלק מהבעיה וגם הן שותפות לאינטרסים וללחץ לא למצות את הדין עם כל מיני כאלה שסרחו.
והרי גם בתוך המערכות האלה משתיקים הרבה פעמים את מי שכן רוצה לפעול, את מי שכן מתריע. חושפי שחיתותויות אצלנו זקוקים להגנה מיוחדת – מהבוסים שלהם…
פעם היה פה יועץ משפטי משפטי לממשלה מסוג אחר – יצחק זמיר, שיזכה לחיים ארוכים.
הוא היה יועץ שעומד מול הלחץ של הפוליטיקאים – פרשת קו 300, ששבעטיה גם הודח כי סירב להניח לעוול.
שמעתי אותו פעם מסביר מה תפקיד המערכת המשפטית, מה תפקיד המדינה – והוא אמר שהמשמעות של מדינה היא קודם כל לשמור ולהבטיח את ערכי היסוד שלנו: הדמוקרטיה, החתירה לשוויון, זכויותיו של האדם בכלל ושל האזרח בפרט. הרי מה לשם מה קיימת ממשלה אם לא כדי לדאוג בראש ובראשונה לזכויות האלה? וזמיר אמר שהחברה האזרחית עושה בעצם את מה שהממשלה אמורה לעשות.
אבל בעולם ההפוך שלנו, הממשלה רודפת את הפעילים ואת אלה שנאבקים למען הזכויות, היא רואה בהם אויב, רואה בנו אויב, רואה בדמוקרטיה ובזכויות האזרחים אויב.
במצב נורמלי הפרקליטות, המשטרה, רשות המסים, היועץ המשפטי, הם אלה שאמורים להוביל את המאבק בשחיתות, את הלחץ על המושחתים, הם הרי ממונים על הניקיון. אבל הם לא מפעילים את הלחץ הזה.
אז מי יוצר את הלחץ הנגדי היום במדינת ישראל?
התקשורת הממוסדת – ערוצי הטלוויזיה, העיתונים הגדולים?
הרי הסיפורים האלה הם קוץ גם בישבן שלהם – מו״לים, בעלי מניות, מפרסמים גדולים – זו אותה בצה!
הרי לא במקרה להפגנות האלה מתחילתן יש מעט מאוד סיקור תקשורתי. כי התקשורת, בגדול, חוץ מכמה צדיקים, מכוונת ופועלת במקומות אחרים לגמרי. אתם מבריחים מפרסמים, אתם מעצבנים את בעלי המניות, ובעיקר אתם מטרידים את השלטון שחולש גם על התקשורת. ולכן חלקים גדולים בתקשורת לא רק שמתעלמים אלא גם מנסים לפגוע, לעשות דה-לגיטימציה, מפיצים מידע כוזב על המאבק הזה…
מה לא אמרו וכתבו עליכם? – שאתם אלימים, שאתם ממומנים על-ידי הקרן ועל ידי אוייבי ישראל, שאתם חסרי בושה ומפריעים למתפללים בבית כנסת, שאתם שליחים של מפלגה…
אז התקשורת, בגדול, לא מפעילה את הלחץ הנגדי הדרוש.
אז מי כן? המפלגות? הכנסת – אפילו בתור בדיחה זה לא מצחיק. אופוזיציה רצינית, נורמלית, היתה צריכה להוביל את ההפגנות האלה – אלו היו צריכות הפגנות שלה, נגד שחיתות השלטון. יום-יום, בלי להרפות, ולאופוזיציה יש כלים לעשות מאבק כזה, אם היא רוצה – יש מוסדות, יש כסף, יש מעמד חוקי… אבל גם חלקים גדולים באופוזיציה מפחדים ממה שקורה פה, מפחדים מכם.
כי הקשרים האלה, של הון-שלטון-עיתון-ביזיון, מתקיימים גם באופוזיציה – לגמרי. גם לאנשים באופוזיציה יש אינטרסים, וגם שם יש שחיתות…
אז האופוזיציה, בגדול, לא מפעילה את הלחץ הנגדי הדרוש.
אז מי נשאר? איזה עןד כוח יש במדינה שלנו שיכול להניע תהליכים ולהפעיל לחצים, ולהוביל? הציבור כמובן. אבל מה זה ״הציבור״? זה כמעט חסר משמעות כשאומרים ״הציבור״. רוב אזרחים אדישים או שאם אינם אדישים הם אינם מעורבים ופעילים, ובטח לא מפעילים שום לחצים. גם קשה להאשים אותם – רוב האנשים לא יודעים איך לארגן הפגנות, איך לעבוד מול התקשורת, איך לעשות מאבקים בבתי משפט. לא יודעים, ואלה שכן יודעים עובדים ברובם עם הגורמים שגם משלמים על יפה – חברות גדולות, תאגידים, וכל שאר בעלי האינטרסים וההון.
אז מי נשאר, חברים יקרים? באמת, מי נשאר כדי להרים מאבק שהולך נגד כל מוקדי הכוח במדינה שלנו? אתם. אנחנו.
לכן, זה לא מפתיע בכלל שיש פה אנשים שאני רואה אותם במאבק הגז, אני רואה אותם במאבק הנכים, אני רואה אותם במאבק של ניצולי השואה, אני רואה אותם במאבק של פעולי הבניין – בכל המאבקים האלה שהמפלגות והתקשורת וההון והטייקונים ומערכות החוק והאכיפה לא סובלות.
וכן, זה מדהים, זה לא ייאמן, אבל האנשים האלה כאן, ואלה שעומדים עכשיו בעוד מקומות ברחבי הארץ, ואלה שיוצאים לצמתים, ואלה שעושים את משמרות המחאה מול הבית של כל מיני מושחתים – הם, אתם, אלה שיוצרים את הלחץ הנגדי. זה לא ייאמן! מכסף שלכם, מהזמן שלכם, מהמשאבים שלכם – זה מדהים. אין עוד מישהו – מה שאתם רואים בעיניים פה, זה הלחץ!
ולכן זה פשוט דבר מופלא שמעט אנשים מצליחים לקיים את הלחץ הזה כל כך הרבה זמן, מול כזה לחץ עצום מלמעלה, וגם להיות אפקטיביים.
לכן, במלאת שנתיים למחאה הזו, אתם חברים יכולים בהחלט לקחת רגע ולטפוח לעצמכם על השכם, ולהבין את הדבר הגדול שאתם עושים.
נכון, שום דבר עוד לא נגמר, המאבק בעיצומו, אבל בלעדיכם הוא בכלל לא היה מגיע לנקודה הזו.
אז בפעם הבאה שמישהו מלגלג ומזלזל ומבטל – תדעו: בלי המחאה הזו, המושחתים היו ממשיכים לחגוג.
יש ציטוט ידוע שהרבה פעילים מכירים, וגם אתם שמעתם את זה – הציטוט של גאנדי.
אז האמת היא שזה נאמר בפעם הראשונה לפני 100 שנה בדיוק, 1918
בכנס האיגודים המקצועיים של עובדי הביגוד בארה״ב, שרבים מהם היו יהודים, והם עבדו אז בתנאים איומים, במתפרות במרתפים, בשכר רעב, וזה מה שאמר ניקולאס קליין, אחד מראשי העובדים על המאבק שלהם:
"קודם הם מתעלמים ממך, אז הם צוחקים עליך, אחר כך הם נלחמים בך, ובסוף – אתה מנצח.”
חזק ואמץ חברים