"אתה לא מתחרט שעברת מהתקשורת לפוליטיקה?" היא בדרך כלל השאלה השנייה ששואלים אותי אחרי "אז איפה משפיעים יותר – בטלוויזיה או בכנסת?". כבר שלוש שנים שאני נשאל את השאלות האלה, כמעט בניסוח זהה, כמעט בכל ראיון או מפגש. רוב השואלים מצפים משום מה לסוג של חרטה מצידי על הדרך שבחרתי או לפחות לפיקפוק ציני ביחס לשליחות הציבורית. אבל התשובות שלי, אולי גם אתם תתפלאו לשמוע, רק הולכות ומתחזקות ככל שאני מעמיק את הפעילות בזירה הפוליטית.
לא רק שאני לא מתחרט שעברתי לפוליטיקה, אני גאה בזה. אמנם אהבתי מאוד את העבודה העיתונאית, אבל הכהונה בכנסת היא כל כך הרבה יותר. ואיפה משפיעים? אם פעם עוד תהיתי בעניין, הרי היום אין לי בכלל ספק. התקשורת בוודאי חשובה מאוד, אבל מוטת הכנפיים של חבר כנסת יכולה להיות רחבה ומשפיעה בתחומים ותהליכים רבים, הרבה יותר מכפי שניתן לעשות בכלי תקשורת כלשהו.
"ואתה מרגיש שאתה משפיע?" – כן. התשובה היא כן. מאוד. אבל איך מודדים את ההשפעה הממשית של חבר כנסת? ועוד של אחד כמוני ממפלגה אידיאולוגית באופוזיציה? הרי חוקים קשה מאוד להעביר מול רוב קואליציוני דורסני (ולמרות זאת אנחנו מעבירים לא מעט חוקים) וסמכויות ותקציבים יש רק בידי הממשלה, אז במה ואיך משפיעים?
אחרי שלוש שנים בכנסת הזו (והאמת שאני זוכר את התאריך המדוייק של מושב הפתיחה, כי זה היה ביום ההולדת שלי) שאומרים שהיא הכנסת הקשה ביותר שהיתה כאן, אני רואה את התרומה העיקרית שלי בעיצוב השיח הציבורי. כחבר כנסת באופוזיציה לוחמת אני ממלא תפקיד כפול: מגביר קול של מאבקים ציבוריים מכל הסוגים, ויוזם של מאבקים חדשים. יחד עם חברי הסיעה שלנו במרצ אנחנו מתפקדים כזרוע הפרלמנטרית של פעילויות וארגונים בכל מקום ונושא: חברה, פלורליזם, חופש-דת, שלום, סביבה, זכויות אדם, חינוך, נשים, קהילה גאה, מיעוטים… אנחנו הקול של המאבקים האלה בכנסת. וככאלה אנחנו מאתגרים את השיח ואת המערכת. הדימוי שיש לי בראש הוא של מישהו די בודד שזורק אבן רחוק ככל האפשר לתוך אגם. בהתחלה לא קורה הרבה, אבל אחרי זמן מגיעים גלי ההדף, ומה שהתחלת פורץ אל לב סדר היום הציבורי. כך זה היה עם הדרת נשים ועם תחבורה ציבורית בשבת ועם דיור בר השגה, ועם שלל סוגיות ומושגים שהתקשורת כמעט לא הכירה.
למשל, לפני כמעט שלוש שנים סיפרתי לכם כאן על תופעה מחפירה: נשים שעולות לאוטובוס, ואז יורקים עליהן ומקללים אותן ודוחפים אותן לחלק האחורי. ניסינו לעניין את התקשורת, לשווא. פנינו למשרד התחבורה, לשווא. אז התחלנו לעלות בעצמנו על האוטובוסים האלה, ולארגן משמרות מחאה, והיתה עתירה לבג"צ, ושאילתא בכנסת, ודיון מיוחד שיזמתי ועוד אחד ועוד אחד – עד שפרצנו את מחסום התודעה, והסיפור הגיע לכל מקום, עד צמרת הממשלה, ועכשיו המשטרה כבר מטפלת במקרים האלה כפי שצריך היה להיות מלכתחילה, ועדיין לא מספיק.
זה מה שאנחנו עושים אל מול ממשלה של לאומנות, קפיטליזם חזירי וכפייה דתית. יש הרבה תיסכולים – בכל זאת אנחנו לא בשלטון והם חזקים. אבל יש גם הרבה הצלחות וגם לנו יש השפעה – הרבה יותר מכפי שנדמה לפעמים במבט השטחי. ורק תארו לכם מה נוכל לעשות כשנהיה רבים יותר בכנסת, ואיך תראה המדינה כשנהיה חלק משלטון אחר, צודק ונאור.
אז מה הלאה? איך מתחזקים? איך מתרגמים את הפעילות הגדולה לכוח פוליטי ומשנים את המצב? על כל זה נדבר במפגש חברים בעוד שבועיים, רגע לפני פסח.
הנה ההזמנה, וראו בה הזמנה אישית – היא אכן כזו:
