שהשמאל יתפתל

בשיחות אישיות הם מודים: העליהום על השמאל מגוחך. עירום בתיאטרון ודרוויש בגרון, דגל בישבן ורדיפת ארגון קטן – גם ימנים רבים נבוכים: בזה מתעסקת צמרת המדינה, באובססיביות? הרי כבר שנים השמאל לא בשלטון, והאליטות, בוודאי אלה של הכסף הגדול, הן ברובן ימניות. אז מה העניין? העניין שזה עובד. הדמוניזציה, החלפת העיקר בטפל, הטפשת השיח, והשקרים – השקרים הבוטים היוצאים ממסדרונות הממשלה – אלה משאירים את הימין בשלטון. כל אחד היום בישראל מבין על איזה צד מרוחה החמאה. כל ילד, בוודאי אם הוא עובר במערכת החינוך הישראלית, יודע מה כדאי להיות – ימני או שמאלני. תכלס, שמאלני זה לא אופציה. רק תשאלו תיכוניסטים או חיילים מה זה ״סמולני״ בעיניהם.

לכן אין כמעט אנשי ימין שיוצאים נגד רדיפת מפגינים והשתקת מרצים. אפילו אלה שמביעים אי-נחת לנוכח מה שהשלטון הפלגני הזה מעולל, מודים, כמו ח״כ יהודה גליק, שבסוף הם נהנים. כך צייץ אחרונה: ״לא מתלהב מכל מיני ׳קוד אתי׳, איסורי הפגנה וחוקים אחרים מגבילי חופש דיבור… אבל קשה להשתחרר מהשמחה לאיד לראות את השמאל מתפתל״. גליק, זה לא השמאל שמתפתל – זו החברה הישראלית שלאידה אתה שמח. אנשים כמוך מטיפים ״לאחדות העם״, ונותנים לגיטימציה לפירוד ושיסוי. אתם אלה שיוצרים את ״תעשיית הדכדוך״: מחפשים במיקרוסקופ עוד אמן או פובליציסט, יוצרים סביבו מהומת אלוהים, והופכים אותו לאויב העם כדי להפחיד אחרים. הצקה לשמאלנים וריבוי מדנים – זו הפרוגרמה השלטונית שלכם.

זה משחק כפול, כי הימין יודע היטב שאין ישראל בלי שמאל. למשל, המיתקפה הנבובה על ״מדינת תל אביב״: שם נרדף לשמאלנים, חילונים, ליברלים, וכל ״הסדום ועמורה״ של ישראל החופשית – בעיני אלה שמביטים עליה מהגבעות במזרח. כמו דתיים שמדברים על מדינת הלכה, אבל רובם לא באמת רוצים בה, כי הם יודעים מה יהיה טיבה ולכן הם מעדיפים לחיות במשטר דמוקרטי. כך גם ביחס לתל-אביב: שופכים עליה קיתונות של שנאה, אבל לא יכולים בלעדיה. ואכן, אפשר בכלל לתאר את ישראל בלי תל-אביב? לא רק כמרחב פיזי, אלא ״תל אביב״ – הרוח הרעננה של תרבות ותקשורת, עסקים והשכלה, וכן, לצד המועדונים והמסעדות, גם מחאה ותסיסה פוליטית. מה היתה ישראל ללא מטרופולין נמרץ שכזה? ברור שצעירים כמהים לחיות בתל אביב כי היא הקטר של המדינה.

אפילו הקהילה הלהט״בית המופלית על-ידי השלטון, ואירועי הגאוה המעוררים תיעוב בימין הסמוטריצ׳י, משמשים נכס הסברתי נוצץ בידי הממשלה. הו הצביעות – כמה פעמים ראיתי נציגים רשמיים, ובראשם ראש ממשלתנו, שחוסמים כאן כל חקיקה לשיוויון זכויות, ובחו״ל שולפים את הקלף הלהט״בי, כדי להציג לעולם כמה ישראל מתקדמת, כמובן בהשוואה לערבים – שזו בעצם המטרה של החיבוק הזה לקהילה הגאה: לכבס את הכיבוש ולהוכיח שאין פרטנר. אותם אנשים שדורכים כאן על חופש הביטוי, מסתובבים בעולם ומתגאים ״בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון״. כי הם יודעים היטב שהסופרים והיוצרים שהם כל כך נהנים לרדוף – הם סוד כוחה של ישראל.

כמה עוד אפשר למתוח את החבל הזה? עוד קצת, כנראה, אבל לא לעולם חוסן. מירי רגב כבר מתחילה לעורר פיהוק בקרב עורכי החדשות. אפילו בימין הקשה, בקרב המתנחלים, גובר המיאוס מהטריק של נתניהו לחבוט בשמאל ובערבים כדי לחמוק מאחריות על כשלי שלטונו. "תפסיקו לשקר, תלמדו לשלוט, בכיינים״, הטיחה איילת שקד בשרי הליכוד. זה היה לפני שנה. מאז זה רק החמיר. די, נגמרו התירוצים – השקרים והיבבות חוזרים כמו בומרנג. אם הימין לא מסוגל לשלוט – שיחזיר את המפתחות.

פורסם ב״הארץ״.