מאת ניצן הורוביץ – נובמבר 2008
מסכת האירועים הטרגית ששמה קץ לחייה של אנה פוליטקובסקיה היא המשך ישיר לספר שלפנינו: הדגמה מצמררת של שיטות הפעולה המתועדות בו כנגד "עושי צרות" למיניהם. לולא היה מדובר בה עצמה, אלא בעוד קורבן במצעד החיסולים האינסופי שחשפה בתחקיריה, אין כמעט ספק שהיא היתה מעמידה את הרצח הזה במרכז ספרה. אך ההתנקשות בה סילקה מהזירה הציבורית ברוסיה את הדמות הכמעט-יחידה כיום, בעלת שיעור הקומה, הניסיון, היכולת, ובעיקר האומץ לתחקר פרשת רצח שכזו. אי לכך, ולנוכח המשפט המתנהל במוסקבה נגד כמה מהחשודים בסיוע לרצח – אך לא נגד הרוצחים עצמם – כל שנותר הוא לדון בנסיבות האפלות שהובילו אל הרצח ולהציג את המידע המעורפל שנחשף ופורסם, ובעיקר לספר את תולדות חייה של העיתונאית חסרת המורא הזו, שבחמשת ספריה המעיטה מאוד לכתוב על עצמה.
***
אנה סטפנובנה פוליטקובסקיה נולדה ב-1958 בשם אנה מַזֶפּה, בניו יורק, להורים אוקראינים ששירתו כדיפלומטים באו"ם. בתקופה הסובייטית החזיקו אוקראינה וביילורוסיה במושבים נפרדים באו"ם, וסטפן מַזֶפּה, האב, היה חבר האגף האוקראיני במשלחת ברית המועצות לארגון הבינלאומי. כך זכתה אנה באזרחות אמריקנית. היא למדה אפוא בבית ספר בארצות הברית, וגדלה בסביבה דו-לשונית, רוסית-אנגלית.
בילדותה שבה המשפחה למוסקבה, וב-1980, בשלהי תקופת ברז'נייב, "תקופת הקיפאון הגדול" כפי שהיא מכנה אותה, סיימה את לימודיה במחלקה לעיתונות באוניברסיטת מוסקבה. היא נישאה לאלכסנדר פוליטקובסקי, לימים מגיש מפורסם בטלוויזיה בתקופת ה"פֶּרֶסטרוֹיקה". לשניים נולדו בת ובן: ורה ואיליה.
מ-1982 ועד 1993 – במשך העשור הגורלי של התפרקות ברית המועצות – עבדה פוליטקובסקיה בעיתון הנפוץ "איזוֶוסטיה", אחד משופרות השלטון הבולטים. העיתונאית הצעירה עקבה בעניין עצום אחר סוף העידן הקשוח של אנדרופוב וצ'רניינקו, השינוי הגדול שחולל גורבצ'וב, קריסת הגוש המזרחי והשלטון הסובייטי עצמו, ועלייתו של ילצין וחביביו האוליגרכים שבלעו את נכסי המדינה.
עם המעבר לרוסיה "החדשה" עברה גם פוליטקובסקיה ב-1994 לעיתון "אוֹבְּשְצ'איה גַזֶטה", בהנהגתו של אחד מסמלי התקופה, העיתונאי הליברלי איגור יאקובלב. בעיתון הזה, חממה של חופש הביטוי, סקרה את תקופת שלטונו של בוריס ילצין, שהסתיימה בעלייתו של שנוא נפשה ולדימיר פוטין.
את התחנה השלישית והאחרונה במסע העיתונאי שלה עשתה ב"נוֹבַיה גַזֶטה", שבו פרסמה את טוריה הנוקבים על המלחמה הנוראה בצ'צ'ניה, על השחיתות עצומת הממדים ברוסיה, על כשלי מערכות המשפט, ועל שרירות לבו ואכזריותו של השלטון. עיתון זה הוא אחד מכלי התקשורת האחרונים שמעיזים למתוח ביקורת על השלטון. לאחר מותה החליט העורך המיואש לסגור את העיתון, לאחר ששלושה מעובדיו כבר שילמו בחייהם. אך חברי המערכת התנגדו לכך בתוקף.
בתקופת עבודתה ב"נוביה גזטה", מ-1999 ועד מותה בגיל 48, באוקטובר 2006, פרסמה פוליטקובסקיה את ספריה, שזיכו אותה בשורה של פרסים והקנו לה מוניטין בינלאומי. ספרה זה, "רוסיה של פוטין", יצא לאור ב-2004, והיה הספר האחרון שפרסמה בעודה בחיים. הנאמר בו נחשב אפוא כרקע הישיר לרצח, עם רשימה ארוכה מאוד של מתנקשים פוטנציאלים. "איך זה שאני עדיין בחיים?" תהתה באותה שנה בריאיון לקולנוען השווייצרי אריק ברגקראוט. "אם לדבר על זה ברצינות, זה באמת נס."
ספרה האחרון, "יומן רוסי – דו"ח עיתונאי מסכם על החיים, השחיתות, והמוות ברוסיה של פוטין", מבוסס על רשימות מפנקסיה, שבהן היא מתארת את האיומים על חייה ואת המציאות הפוליטית המחריפה ברוסיה. הספר יצא לאור באנגלית לאחר מותה, ויש לקוות שיתורגם לעברית במהרה.
את עיקר תהילתה קנתה בזכות דיווחיה מצ'צ'ניה. בניגוד לרוב עמיתיה המוסקבאים, היא יצאה ללא ליאות לשטח, סיירה במחנות הפליטים ובבתי החולים, ביקרה במחנות הצבא, ושוחחה עם הקורבנות: צ'צ'נים, אך גם חיילים רוסים פשוטים שהופקרו לרעב, קור והתעללויות. בדיווחיה לא הסתירה את דעותיה והשקפת עולמה, כפי שבאו לידי ביטוי נוקב גם בספר זה. מאמריה וספריה על צ'צ'ניה, כמו על שאר הנושאים שבהם עסקה, טבועים בתחושת שליחות ובנחישות בלתי מתפשרת להציג לקורא תמונה אמיתית, קשה ככל שתהיה. זו תמונה שונה לחלוטין מזו המוצגת בטלוויזיה הרוסית וברוב האמצעי התקשורת. "הרוסי של היום, מוחו נשטף בתעמולה," היא כותבת כאן.
דיווחיה המזעזעים על מלחמת צ'צ'ניה השנייה (1999=2000), ודיכוי המרי שלאחריה (2000=2004), העמידו אותה בעימות ישיר מול השלטון הרוסי, וגם מול בני חסותו חסרי המעצורים בצ'צניה ובראשם אחמד קדירוב, נשיא צ'צ'ניה הראשון (שחוסל ב-2004), ובנו רמזאן קדירוב, הנשיא הצ'צ'ני הנוכחי. פוליטקובסקיה האשימה את הנהגת רוסיה ורבים מאנשי הצבא בשטח בביצוע פשעי מלחמה, שלהם היו שותפים צ'צ'נים עושי דברם. היא מתארת אווירה של טרור ללא מעצורים, בסגנון ימי סטלין, המטיל את אימתו על התושבים, ומלווה בשחיתות בממדים עצומים. אחד התחקירים האחרונים שלה עסק בהרעלה המונית בצ'צ'ניה בשנת 2006, כאשר מאות ילדים נפגעו מחשיפה לחומר כימי שהיה ככל הנראה בשימוש צבאי. תחקירים מסוג זה עוררו הד בינלאומי והיו אחד הבסיסים לביקורת כלפי שלטון משפחת קדירוב, בחסות פוטין. בריאיון האחרון שהעניקה בחייה, היא כינתה את רמזאן קדירוב "הסטלין הצ'צ'ני של ימינו". יריבותה עם משפחת קדירוב מילאה ככל הנראה תפקיד מפתח בהתנקשות בה.
לנוכח מה שראתה בצ'צ'ניה, וברחבי רוסיה, פוליטקובסקיה החריפה מאוד את הביקורת כלפי השלטון הרוסי והעומד בראשו. ביקורת חריפה במיוחד הטיחה ברשויות הצבא. במאמריה וספריה שרטטה פוליטקובסקיה תמונה מחרידה של המתרחש ביחידות הצבא – נושא שהוא כמעט בבחינת טאבו בזירה הציבורית ברוסיה. מתיאוריה עולה כי דבר בעצם לא השתנה ברוסיה מאז התקופה הסובייטית, והיא גם טענה זאת במפורש לכל אורך השנים האחרונות של חייה. "רוחות הרפאים המפלצתיות ביותר של הקומוניזם, הן שוב פה איתנו," היא כותבת בספר זה, ולקראת סופו היא אף מרחיקה לכת וטוענת כי "הקומוניזם היה ללא ספק גרוע מאוד בשביל רוסיה, אבל מה שיש לנו עכשיו גרוע אפילו יותר."
האיומים עליה לא איחרו לבוא. כבר שנים לפני מותה חששו ידידיה ועמיתיה לחייה. בני משפחתה הפצירו בה לחדול, לנוכח הסכנה. "הם חושבים שזה טירוף מה שאני עושה," הודתה אז. במהלך מסע לצ'צ'ניה ב-2001, פוליטקובסקיה נעצרה על ידי הצבא, הוכתה, הושפלה, ואף נפלה קורבן להוצאה מדומה להורג. אחד הקצינים אמר לה כי הוא עומד לירות בה, הוציא אותה מהאוהל, והוביל אותה אל מתחת למשגר טילים מסוג "גראד" בעת הירי. זמן קצר לאחר מכן נמלטה לאוסטריה עקב איומים שקיבלה מקצין אחר, שאותו האשימה בביצוע פשעים נגד אזרחים.
ב-2002, לאחר ההשתלטות העקובה מדם של כוחות הביטחון על תיאטרון "נוֹרד אוֹסט" במוסקבה, שבו הוחזקו המוני בני ערובה על ידי טרוריסטים צ'צ'נים, פרסמה פוליטקובסקיה כתבות מרעישות. היא טענה כי אחד הטרוריסטים היה למעשה סוכן כפול בשירות השלטון הרוסי. עיתונה "נוֹבַיה גַזֶטה" העלה את החשד כי האירוע כולו היה מבצע חשאי שיצא משליטה. האיומים על חייה הלכו ותכפו. באותה שנה התגרשה מבעלה. "אי אפשר לחיות על פסגת הר געש," תיאר פוליטקובסקי את החיים עמה באותה תקופה.
ב-2004, בעת שהיתה בטיסה לעיירה בֶּסלַן, כדי לתווך במשבר בני הערובה בבית הספר שעליו השתלטו טרוריסטים צ'צ'נים, היא איבדה את הכרתה לאחר שלגמה רעל שהוכנס לכוס התה שלה. באותם ימים, במהלך שיחה עם רמזאן קדירוב, אמר לה אחד מעוזריו: "היה צריך לירות בך במוסקבה, ככה ברחוב, כמו שהורגים אנשים במוסקבה." וקדירוב עצמו הוסיף: "את היא האויב. לירות…".
לבסוף זה קרה. ביחס לעובדות הבאות אין מחלוקת: ב-7 באוקטובר 2006 נסעה פוליטקובסקיה לסופרמרקט כדי לקנות מצרכים לה ולבתה ורה, שיומיים קודם לכן בישרה לה כי היא עומדת להיות סבתא. מזה מספר ימים היא כבר היתה נתונה במעקב, כפי שמגלות מצלמות האבטחה באותו סופרמרקט וגם בבניין המגורים שלה. בשעה 16:01 שבה לבניין, ברחוב לֶסנאיה שבמרכז מוסקבה, עם השקיות בידה. הרוצח כבר המתין לה במדרגות. הוא חבש כובע מצחייה שהסתיר את פניו. פוליטקובסקיה נורתה מטווח אפס: כדור אחד בראש, כדור אחד בכתף, ושני כדורים בחזה. ליד הגופה נמצאו ארבעת התרמילים ואקדח מסוג "מקארוב". ב-16:04 יצא הרוצח מהבניין, והונצח במצלמת הווידאו. עד כאן העובדות. כל שאר הפרטים, הטענות, והדיווחים הרבים שאופפים את הפרשה הסבוכה הזו, לוטים בערפל סמיך.
ביום הרצח עמדה פוליטקובסקיה לשגר לעיתונה כתבה נרחבת על העינויים שביצעו אנשי מיליציה צ'צ'נים המכונים "הקדירובים" ("קדירובצי" ברוסית). אגב, יום ההתנקשות, 7 באוקטובר, הוא יום הולדתו של פוטין. הפרט הזה הזין מאז לא מעט תיאוריות שלפיהן הרצח בוצע כמתנת יום הולדת לנשיא הרוסי. "לי לא היה שום ספק. את הרוצחים צריך לחפש בצמרת השלטון, בדרג הבכיר ביותר," אומר אנדריי מירונוב, עמית וידיד.
רצח העיתונאית עורר תגובות עזות, בעיקר מחוץ לרוסיה. שלושה ימים לאחר הרצח ביקר פוטין בגרמניה, ומפגינים קראו לעברו "רוצח". פוטין, כדרכו, הסביר בקרירות מדוע לשלטון לא היה כל אינטרס לחסל את פוליטקובסקיה: "העיתונאית אכן היתה מבקרת חריפה של רשויות השלטון הרוסיות… אך השפעתה על החיים הפוליטיים ברוסיה היתה בלתי-משמעותית לחלוטין. היא היתה ידועה בחוגים עיתונאיים, בקרב פעילי זכויות אדם, ובמערב. אני חוזר, השפעתה על החיים הפוליטיים ברוסיה היתה מינימלית. לדעתי, רצח של אדם כזה גורם לבטח הרבה יותר נזק מבחינת השלטון, מאשר גרמו כל הפרסומים שלה נגדו." צער על מותה לא היה שם. אפילו העובדה שפוליטקובסקיה היתה הקורבן מס' 13 ברשימת העיתונאים שנרצחו בתקופת נשיאותו של פוטין, לא הוציאה את הנשיא הרוסי משלוותו.
לדבריו של אלכסנדר ליטווינננקו, קצין הפס"ב לשעבר שהורעל בלונדון באמצעות חומר רדיואקטיבי כשבועיים לאחר חיסול פוליטקובסקיה, פוטין הוא שהורה על שני החיסולים. ליטוויננקו סיפר כי בימים שלפני ההתנקשות שאלה אותו פוליטקובסקיה אם יש סכנה ממשית לחייה. הוא השיב בחיוב ויעץ לה להימלט מיד על נפשה. היא לא עשתה זאת.
מאז נמשכים הדיווחים על אירועים שייתכן כי היו קשורים ברצח. כך, למשל, כחודש לאחר הרצח נורה במוסקבה קצין פס"ב לשעבר ממוצא צ'צ'ני. נטען כי האיש התכוון להעיד בפרשת פוליטקובסקיה ולחשוף את הגורם שנתן את ההוראה. העיתונאי ויאצ'סלב איזמאילוב, ששיתף פעולה עם פוליטקובסקיה בתחקירים על הפרת זכויות האדם בצ'צ'ניה, דיווח כי רמזאן קדירוב הוא ששיגר למוסקבה מתנקשים חמושים כדי לחסל את פוליטקובסקיה ואת קצין הפס"ב הצ'צ'ני. עדות אחרת בפרשה נמסרה על ידי קצין הקג"ב לשעבר, אולג גורדייבסקי. זה טען כי הרציחות כולן בוצעו על ידי סוכני פס"ב, כחלק ממסע לחיסול מתנגדים פוליטיים. גורדייבסקי עצמו הורעל ב-2007.
ביחס לחקירה הרשמית, שהובילה למשפט המתנהל עתה במוסקבה, הממצאים אינם שופכים אור רב על הפרשה; אין בכך כדי להפתיע, לנוכח מה שכותבת פוליטקובסקיה על אפסותה של מערכת החוק במקרים דומים אחרים. כמעט שנה לאחר הרצח, המשטרה עשרה חשודים במעורבות ברצח. התובע הכללי של רוסיה, יורי צ'ייקה, טען כי מטרת הרצח היתה לחולל משבר ולגרום לאי-יציבות ברוסיה. העצורים הם חברים בארגון פשע צ'צ'ני ואנשי פס"ב זוטרים לשעבר. לדברי התובע, בפגישתו עם פוטין ועם ראש הפס"ב ניקולאי פטרושב, בסוף אוגוסט 2007, "חקירתנו מביאה אותנו למסקנה כי רק אנשים החיים בחו"ל עשויים להיות מעוניינים בהריגת פוליטקובסקיה… רק כוחות המעוניינים בערעור היציבות בארצנו, בגרימת משבר… בהכפשת המנהיגות הלאומית, ובהזמנת לחץ חיצוני על המדינה, עשויים להיות מעוניינים בפשע שכזה. אנה פוליטקובסקיה ידעה מי הורה על הרצח. היא פגשה בו יותר מפעם אחת."
דבריו של התובע צ'ייקה מרמזים, ללא ספק, לאוליגרך היהודי הגולה בוריס ברזובסקי, יריב פוליטי מר של פוטין; התובע הצביע עליו כמי שטווה את הקונספירציה הקטלנית במטרה להשחיר את שלטון פוטין. להאשמה הזו הצטרף אנדריי לוגובוי, שהואשם על ידי בית משפט בריטי בהרעלת ליטוויננקו. לוגובוי, פוליטיקאי ואיש עסקים רוסי, קצין קג"ב לשעבר, טען כי ברזובסקי הוא שזמם את חיסול פוליטקובסקיה ואף את הרעלת ליטוויננקו. מקורביה של פוליטקובסקיה דוחים את הטענות על מעורבותו של ברזובסקי ברצח, וגם הוא עצמו הכחיש זאת מכול וכול. לאחר מכן האשימה רוסיה את ברזובסקי, באופן רשמי, כי תכנן הפיכה אלימה כדי להפיל את פוטין.
ביום הולדתה הראשון של אנה לאחר מותה, נאספו ידידים ועמיתים להעלות את זכרה. "כאשר השלטון לא מסוגל להתמודד עם הביקורת, הוא פונה לשימוש בכוח," אמר גארי קספרוב, מראשי המתנגדים למשטר. "אנו יודעים בדיוק איך הם פועלים נגד כל ניסיון של האופוזיציה להביע מחאה. במקרה של פוליטקובסקיה הם פנו לאמצעי האחרון של הדיקטטורה: הכדור. זו לא היתה רק התקפה על אנה, אלא על חופש העיתונות, על מצפון המדינה כולה. זו התוצאה של משטר פוטין."
במארס 2008 דווח כי זוהה החשוד בביצוע ההתנקשות בפוליטקובסקיה, וכי הרשויות מחפשות אחריו. השמועות במוסקבה דיברו על צ'צ'ני בן 30, רוסטם מחמודוב, ששני אחיו כבר נעצרו בחשד למעורבות ברצח. לאחר חודש דיווח "נוֹבַיה גַזֶטה", עיתונה של פוליטקובסקיה, כי כל החשודים בפרשה הם אנשי השירותים החשאיים של רוסיה וכי גורם בכיר בשלטון מגונן על המתנקשים באמצעות הסתרת הראיות.
באוקטובר, למרות סימני השאלה המרובים, נפתח משפטם של שלושה נאשמים בסיוע לרצח: סרגיי חג'יקורבנוב, קצין משטרה לשעבר, ושני הצ'צ'נים – ג'בראיל מחמודוב ואיברגים מחמודוב – אחיו של רוסטם מחמודוב, אשר השלטונות הרוסיים טוענים עכשיו כי הוא מסתתר במערב אירופה. השלושה מואשמים כי השתתפו במעקב אחר פוליטקובסקיה וכי סיפקו סיוע טכני. נאשם רביעי בפרשה הוא פַּוול ריאגוזוב, קצין פס"ב, המואשם בעבירות קלות יותר.
המשפט המתנהל בימים אלה, בבית הדין הצבאי במוסקבה, לא משכנע איש כי בכך נגול המסתורין מעל הפרשה, במיוחד בהתחשב בעובדה כי בין ארבעת הנאשמים לא נמצא היורה עצמו וכמובן לא מי שהזמין את הרצח ומימן אותו. עמיתיה של פוליטקובסקיה מכנים את העניין "פארסה". ביחס לנאשמים עצמם, אף לא הועלה מניע ברור הקושר אותם למעשה. "אלה בובות שעשו את העבודה השחורה," אומר בנה איליה. "אני רוצה לדעת מי נתן את הפקודות."
וכדי להוסיף שמן למדורה, עם פתיחת המשפט התפרסמה ידיעה, לא מפתיעה צריך לומר, על כך שעורכת הדין המייצגת את משפחתה של פוליטקובסקיה, קרינה מוסקלנקו, הורעלה באמצעות כספית שהוטמנה במכוניתה. השופט סירב לדחות את פתיחת המשפט כדי לאפשר לה להתאושש.
פוליטקובסקיה, לו היתה בין החיים, היתה מן הסתם מסכמת את פרשת הרצח שלה כפי שסיכמה את ההליכים המשפטיים חסרי התוחלת של קורבנות הפשיטה על התיאטרון במוסקבה: "ומה באשר לתגובתו של העם הרוסי? לא הופגנה אהדה יתרה, אהדה אשר יכלה להיות מתורגמת לנחשול פוליטי משמעותי שהשלטונות לא יכולים להתעלם ממנו. למעשה, קרה בדיוק ההפך. חברה מושחתת מחפשת לעצמה נוחיות, שקט ושלווה, ולא אכפת לה אם אחרים משלמים על כך בחייהם."
***
כשכתבה פוליטקובסקיה את הספר, גיבורו – ולדימיר פוטין – היה נשיא רוסיה. כיום הוא ראש הממשלה, אך ממשיך לשמר בידו את כוח השלטון וזוכה להערצה, אפילו לסגידה. "לא הכול ברוסיה מוכנים יותר להשלים עם התנהגותו של פוטין," כתבה כאן פוליטקבסקיה. זה נכון. לא כולם מוכנים, רק כמעט כולם. מעטים מאוד הם אלה שאינם משלימים עם מנהיגותו. נוסחת פוטין לשלטון חזק ויציב, באצטלה דמוקרטית, היא להיט גדול בעולמנו. רבים המנהיגים המבקשים לאמץ שילוב כזה של שוק חופשי וקפיטליזם עם סמכותנות פוליטית.
הפופולריות של פוטין, ההערצה ההמונית לסגנון שלטונו ולמאצ'ואיזם המופגן שלו, והעובדה שנבחר לנשיאות פעמיים ברוב גדול מאוד, כל אלה הן מקור לתסכול עצום של העיתונאית המצפונית. התסכול הזה צץ ועולה כמעט בכל פסקה בספר זה, וגם בספריה האחרים ובשלל מאמריה לאורך השנים. המסקנה היא בלתי נמנעת, ופוליטקובסקיה עצמה מנסחת אותה בבוטות פעם אחר פעם: "רוסיה של פוטין" איננה אלא רוסיה שהיתה מאז ומתמיד – מימי הצאר ועד ימינו – "המדינה המושחתת לחלוטין שלנו", "הגזענית". "מפחיד היה לחשוב שקיבלנו ככל הנראה את המשטר שהיינו ראויים לו," היא כותבת בכאב עז.
מעל לכול משתקפת בספר זה, כמו בשאר כתביה, הטרגדיה הגדולה של הארץ הגדולה הזו, רוסיה, שמעולם לא ידעה חירות ואושר. אל מול המציאות הזו, ולנוכח הדורסנות השלטונית הנצחית של הקרמלין, של מוסקבה, של "השיטה" המייאשת כל כך, מאמצת פוליטקובסקיה את הגישה הרוסית "העממית". ממש כפי שעשו סופרים רוסים רבים כל כך לפניה, שלא יכלו לשאת את עוולות השלטון. "רוסיה" של פוליטקובסקיה איננה הישות השלטונית-מדינתית המוכרת לנו. היא כלל אינה נמצאת במוסקבה הרקובה, הנצלנית. "קיימות שתי מדינות נפרדות. רוסיה ועיר הבירה שלה," היא מדגישה. "רוסיה" נמצאת ביערות העבותים והקדומים, בערבות הגדולות, ובנהרות השקטים. "רוסיה" היא האדם הפשוט, החברות האמיצה, הנפש הרוסית. רוסיה האמיתית, הנכונה, של פוליטקובסקיה נמצאת הרחק מעיר הבירה המושחתת, בקמצ'טקה למשל, קצה העולם, בקרב ימאים גאים, פטריוטים אמיתיים, כמו אותו קפיטן דיקי, מפקד צוללת גרעינית, הסובל מתת-תזונה, אך מתייסר בשקט "ואינו חש עוינות או עלבון לנוכח המתרחש." כדבריה, "מצד אחד ישנה המולדת, שאותה הם משרתים, ומן הצד האחר ישנה מוסקבה, שעמה הם נמצאים בסכסוך."
מפליא ממש שגם במאה ה-21, ברוסיה הקפיטליסטית והמתוחכמת, עדיין מתרפקים על "האדם הפשוט". אבל האנשים השורשיים האלה – "שמהם אפשר היה לייצר מסמרים" – הם מושאי הערצתה, ממש כמו דורות על דורות של רוסים גדולים לפניה, שהעלו על נס דמויות שכאלה, אנשי ברזל, אנשי צ'כוב וטולסטוי, שנושאים על גבם את העול הכבד ללא תקווה של ממש לשינוי.
הספר הזה, בסגנונו אך גם ברוחו, הוא רוסי עד לשד העצם. כמו אצל שורה ארוכה של כותבים ואנשי רוח רוסים, במיוחד לאורך המאה ה-20, גם כתיבתה של פוליטקובסקיה מתריסה, חריפה. צינית ומרירה עד מאוד. בספריה, ובראיונות הרבים שהעניקה בעל-פה, פוליטקובסקיה "מפוכחת", ישירה, ללא שום אנדרסטייטמנט. הכול בוטה, נוקב. גישתה קיצונית ונחרצת. כך, למשל, היא משווה את הופעותיו של שר ההגנה סרגיי איוונוב (כיום סגן ראש הממשלה) לאלה של גבלס הנאצי. מסקנותיה הבולטות שנויות במחלוקת עזה, כגון מסקנתה כי רוסיה של פוטין היא העתק של רוסיה של סטלין ואפילו גרועה ממנה. או מסקנתה כי פוטין לא הצליח להתעלות מעבר למקורותיו בקג"ב, ולחדול מהתנהגות של "שוטר חרש סובייטי". בולטת כאן ההפרזה. ניתן בהחלט להפיק מהספר עניין גדול, ולשאוב ממנו ידע חיוני, גם ללא אימוץ גורף של מסקנות כאלה.
פוליטקובסקיה מודה כי היא כותבת מתוך מעורבות רגשית עמוקה. "אלו הן התגובות הרגשיות שלי, אשר שרבטתי בחיפזון בשולי החיים כפי שהם מתממשים היום ברוסיה." יש לקחת זאת בחשבון בעת הדיון בנושאים שבהם היא עוסקת. אך המעורבות הרגשית הזו אינה מפחיתה בשום פנים ממידת הרצינות שבה יש להתייחס לחומר שלה, אשר עליו שילמה האישה האמיצה הזו בחייה.
ארבעה חודשים לאחר מותה של אנה פוליטקובסקיה נולדה נכדתה הראשונה. שמה אנה-ויקטוריה.