מאת ניצן הורוביץ, פאריס
"חלק גדול מממשלת נתניהו שואף להרוס את הסכמי אוסלו, וקל מאוד לעשות זאת", אומר הסופר היהודי-צרפתי ז'אק אטאלי. "מספיק להטות את הכללים, זאת אומרת לדון על נושאים שאוסלו העדיפה שלא לדון בהם, בראש ובראשונה ירושליים. ומשום כך, פרשת המנהרה – שמעלה לראש סדר היום את עניין ירושליים – היא חבלה מכוונת בתהליך השלום".
ז'אק אטאלי חורג מהמתכונת המקובלת של מי שזכו בצרפת לכינוי הקולקטיווי "האינטלקטואלים". הוא סופר מצליח ופורה מאוד, וחלק גדול מעשרות הספרים שכתב היו רבי מכר. אולם הוא שלח ידו גם בענייני מדינה, והיה במשך תקופה ארוכה יועצו הבכיר של הנשיא מיטראן. לאחר מכן שימש בתפקיד כלכלי מוביל: נשיא הבנק האירופי לפיתוח. בתפקידו זה ספג ביקורות רבות, ובאחרונה, שב לפעילות מלאה בתחום הספרות וההיסטוריה. ספרו החדש, "נתיבי החוכמה: חוזה המבוך", עומד בראש רשימת רבי המכר בצרפת של ספרי ההגות והמחקר.
אטאלי מעורב כבר שנים רבות בענייני המזרח התיכון, ואינו מסתיר את העניין שיש לו, כהיסטוריון וכחוקר, בהתפתחויות האחרונות בתהליך השלום. השיוך הפוליטי שלו ברור: השמאל והסוציאליסטים, אך הוא בעל מהלכים גם במחנות אחרים ומקושר היטב בזירה הבינלאומית. מטבע הדברים, ובעצם, באופן כמעט ברור מאליו, אטאלי כמו אינטלקטואלים רבים אחרים בצרפת, מקורב לשמעון פרס, ואינו מסתיר את הביקורת החריפה שלו על בנימין נתניהו: "פוליטיקאי נטול חזון אידיאולוגי אמיתי".
– מה גרם לדעתך לפרץ האלימות בשטחים שהביא בעצם לחידוש המו"מ?
התקריות פרצו עקב הייאוש של הפלשתינאים שחיפשו כבר מזה זמן תירוץ לפיצוץ. אני יכול להבין את הייאוש הזה, משום שהיה הסכם בינלאומי, ומנקודת הראות של הפלשתינאים הם חשבו – בצדק, לדעתי – שהסכם בינלאומי עומד מעל החוק המקומי. זאת אומרת, שכאשר חותמים על הסכם בינלאומי, חייבים לכבד וליישם אותו, אפילו שיש חילופי שלטון. אבל, תהליך השלום נעצר, זאת אומרת שישראל לא כיבדה הסכם בינלאומי, ובעיני הפלשתינאים ושאר הקהיליה הבינלאומית, זה בלתי-מקובל לחלוטין.
– אבל גם התגובה האלימה של המשטרה הפלשתינית היא הפרה בוטה של הסכם אוסלו?
נכון, אבל צריך לבחון היטב את ההקשר. התרחש סחף שהחל בהפגנות, ואחר כך בידוי אבנים, וברגע מסויים מישהו נבהל או איבד שליטה. הראשון שנגרר הוא ללא ספק אשם, אך בהמשך נוצרת מערבולת. אין מנוס מהמסקנה שלפלשתינאים יש כיום זהות, והישראלים ידעו היטב כאשר נתנו להם נשק, שהם ישתמשו בנשק הזה כדי להגן להגן על עצמם. זה בלתי נמנע.
– וכעת, כשהשיחות מתחדשות, איך אפשר להחזיר את התהליך למסלול?
הצעד המרכזי, החיוני, הוא להגיע להסכם על חברון. משום שלחברון יש חלק מרכזי בעבר של תהליך השלום. מעבר לכך, צריך לחזור לפלוסופיה הראשונית של הסכמי השלום, שהתבססה על העיקרון הבא: קודם כל פותרים את הבעיות שניתן להסדיר כבר עכשיו, ודוחים לשלב מאוחר יותר – לאחר שיווצר אמון בין הצדדים – את הבעיות הקשות יותר.
העובדה שמניחים עכשיו על השולחן את בעיית ירושליים, דרך עניין המנהרה, היא אסטרטגיה מושחתת בצורה בלתי-רגילה, מצדו של נתניהו. משום שהוא יודע היטב ששאלת ירושליים היא הקשה ביותר, ושאם מניחים אותה מייד על שולחן הדיונים, לא רק שלא ניתן יהיה לפתור אותה, אלא על-ידי כך שוברים את כל האמון שאיפשר לפתור את הבעיות הקודמות. אין ספק שהדרך הטובה ביותר לחבל בתהליך השלום היא לדבר כבר עכשיו על ירושלים.
– אבל האם לא רצוי לגשת ישר למו"מ על הסדר הקבע, כפי שתובעים לא רק אנשי ימין, אלא גם דמויות בשמאל הישראלי?
לא רק שלא שזה לא יעיל, זה ממש פושע! בשום פנים ואופן אסור לעשות זאת. האסטרטגיה של הסכמי השלום היא ליצור אמון באופן הדרגתי, באמצעות הסדרת העניינים שאפשר לפתור עכשיו. אפילו נתניהו שלא רצה בכלל לפגוש את ערפאת, הגיע בסוף למסקנה שזה אדם כמו כל האחרים שעמו הוא יכול לדבר.
לאלה שרוצים לחבל בהסכמי השלום יש אסטרטגיה אינטיליגנטית בצורה בלתי-רגילה, המבוססת על העלאה לראש סדר היום של השאלה הבלתי-פתירה ביותר – שאלת ירושלים. צריך לעזוב מייד את עניין ירושלים, ולחזור לסדר העניינים כפי שנקבע בהסכמים: אוטונומיה הדרגתית, אחר כך בעיית הגבולות, ורק בסוף ירושליים.
– האם ממשלת נתניהו מסוגלת ללכת בנתיב הזה ולבצע את הפשרות הנדרשות?
רבים משותפיו של נתניהו מעוניינים לפוצץ את ההסכמים, והברירה הניצבת בפני הממשלה חדה מאוד: או שיש רצון אמיתי ללכת לכיוון השלום ואז צריך לחזור לאג'נדה של אוסלו – דיון קודם כל בנושאים הפשוטים יותר. או שרוצים להראות לדעת הקהל הבינלאומית שיש הבדלי עמדות שאינן ניתנות לגישור ומציבים בחזית את שאלת ירושלים. הטקטיקה היא האסטרגיה בעניין הזה.
– להערכתך, יש עדיין תיקווה לתהליך השלום?
נראה לי שכעת צצו אלמנטים רבים שמקשים מאוד על השגת השלום. יש קיצוניות בשני הצדדים שאין לה עניין בשלום. לחמאס יש אינטרס שנתניהו יהיה ראש ממשלה, ולנתניהו יש אינטרס שערפאת ייעלם. מיפגש הרצונות הזה של הקיצוניים הוא הדבר החמור ביותר כיום.
גם בעולם הערבי ניכרת עלייה של מתחים, משום שלתהליך השלום יש משמעות רק אם הוא מנוע של התפתחות כלכלית. והיום אין התפתחות כלכלית עקב המחסומים על דרך הפיתוח שהוצבו בעקבות הפיגועים הפלשתיניים וצעדי התגמול הישראלים.
תהליך השלום נמצא עכשיו בידי המנהיגים. אם הם יחליטו שצריך לעסוק רק בנושאים בהם ניתן להגיע לאמון, ולהתקדם בצעדים קטנים, אז נוכל לקוות לשלום.
– לנוכח משטרו של ערפאת וההרכב הנוכחי של ממשלת ישראל, איך אתה רואה את הפרמטרים הסופיים של סיום הסכסוך: מדינה פלשתינית, באיזה גבולות ועם איזו בירה?
זו בדיוק הנקודה הקריטית: אסור לדבר על כך עכשיו! כל זה יבוא בהמשך. כרגע מה שחשוב הוא ליצור אמון כדי שהצדדים יקבלו אחד את השני. אינני סבור שאפשר מעכשיו להטוות מפות וקווים על המעמד הסופי של פלשתין.
– אבל לא נראה ששלוש השנים של אוסלו הצליחו ליצור את האמון ההדרגתי שאתה מדבר עליו. אז אולי הקונספציה הזו נכשלה?
אינני מסכים לכך. להיפך, היתה התחלה של אמון. הפטרולים הישראלים והפלשתיניים התחילו לעבוד ביחד, וצריך עוד קצת זמן כדי שהדברים יתבססו. ומעל הכל, אסור שיהיו חבלות, כגון עניין המנהרה.
– לנוכח תוצאות הבחירות בישראל ומה שקרה מאז, יש סיכוי להרחבת האמון?
אני סבור שהישראלים לא הצביעו בעד נתניהו, אלא נגד השלום שפרס רצה לעשות עם סוריה. היום התהליך עלול ללכת בכיוון שלילי, לנוכח העובדה שישראלים רבים חושבים שהשלום רק החליף את האבנים של האינתיפאדה בנשק חם. אבל צריך להבין שאם לא היו נותנים לפלשתינאים נשק כדי לערוך סיורים משותפים עם הישראלים, בכל מקרה היתה לנו היום אינתיפאדה חמושה, הרבה יותר קשה ממה שראינו לפני שבועיים.
תהליך השלום נמצא כיום באופן מוחלט בידיו של מר נתניהו. אם הוא רוצה לחבל בו, זה קל מאוד.
– ולדעתך, הוא מעוניין בכך?
הוא מעוניין בדבר אחד: להישאר בשלטון. ולשם כך הוא צריך להגיע לאיזון עדין מאוד בין קבוצות שונות. אני רוצה לומר משהו, בכל הכנות: הערכתי מאוד את מנחם בגין ויצחק שמיר למרות שלא היתה לי שום סימפטיה פוליטית אליהם, משום שהיה להם חזון והשקפה אידיאולוגית אמיתית על גורל העם היהודי. לעומת זאת, נתניהו, עד כה ועד שלא יוכיח את ההיפך, הוא בעיני בסך הכל פוליטיקאי ששואף להישאר בשלטון, ולשם כך הוא מנסה לאזן בין כל הגורמים השותפים לממשלתו.
אני מעדיף אדם בעל חזון, למרות שאינני מסכים עמו, מאשר אופורטוניסט בלתי-צפוי.