קונצרט של התזמורת הפילהרמונית הצעירה – מיצירות בטהובן, ביזה וסיבליוס – בהנחיית ח"כ ניצן הורוביץ. היכל התרבות, ת״א.
גבירותיי ורבותיי, קהל נכבד!
אני ממש שמח להיות כאן אתכם היום. זה הרבה יותר נחמד מהכנסת…
בשבילי זאת הזדמנות ליהנות מקונצרט נהדר ולהזכיר לעצמנו שמוסיקה קלאסית יכולה להיות הדבר הכי צעיר, והכי רענן.
נכון, התדמית המקובלת של מוסיקה קלאסית היא משהו כבד, רציני, מיושן, מכובד. אז קודם כל הקהל הצעיר באולם הזה, כבר מראה על ראש אחר – ראש צעיר, עכשווי.
ותראו את הבמה הזאת – יושבים פה לצדי 80 בני נוער, ורק מחכים שהמנצח יניף את השרביט. הם משתוקקים לעשות מוסיקה ולחלוק איתכם את עוצמת החוויה האישית והמשותפת שלהם. החשמל באוויר בקונצרט קלאסי לא שונה מזה של מופע רוק. הם עומדים לנגן לכם מוסיקה מלאת רגש, תשוקה, מוסיקה מלאת חיים – כזאת שמדברת על חייהם ורגשותיהם של בני אדם.
ואלה שיושבים פה על הבמה הם לא סתם בני נוער – אלה טובי הכישרונות הצעירים בישראל. הם התקבצו מכל הארץ, בהזמנת המרכז למוסיקה ירושלים, בילו יחד שבוע בירושלים, עבדו מבוקר עד לילה בהדרכת בכירי המוסיקאים בארץ ובראשם המנצח אבנר בירון (מחיאות כפיים), ונתנו מעצמם הכל, כדי ליצור ביחד גוף שהוא גדול מסכום חלקיו – תזמורת נוער סימפונית ממדרגה ראשונה. ליגה…
אז תדעו שהיום זאת הזדמנות נדירה לראות את כוכבי המחר. עוד כמה שנים אתם תראו כמה וכמה מהצעירים האלה מאיישים את התזמורת הפילהרמונית הישראלית ואת יתר התזמורות והאנסמבלים הטובים בארץ. אמנם לפניהם דרך ארוכה – כולם עדיין תלמידים. אבל ברגע שתשמעו את הצלילים, אתם תרגישו את האנרגיה, ההתלהבות, והכישרון האדיר שמתלכדים לתזמורת הנוער הלאומית של ישראל!
כבר עשרות שנים שהמרכז למוסיקה ירושלים מפגיש את נבחרת החלומות הזאת – לנגינה במגוון הרכבים קאמריים, לכיתות אמן רבות-השראה עם גדולי אמני העולם, ובשנים האחרונות, בשיתוף עם הפילהרמונית הישראלית – לגוף תזמורתי שהוא ספינת הדגל של החינוך למצוינות מוסיקלית בארץ.
זה התחיל לפני 24 שנים ביוזמתם של שני נדבנים בעלי חזון: חנן זוּז ז"ל וברונו לנדסברג ייבדל לחיים ארוכים וטובים. הם זיהו את הצורך להכשיר צעירים מוכשרים כעתודה לתזמורת הפילהרמונית הישראלית ולחיי המוסיקה בארץ בכלל. בכל רחבי העולם כבר גילו מזמן את האמת הפשוטה שנגינה, ובעיקר נגינה בצוותא, מפיקה מבני אדם צעירים את הטוב והיפה: התמדה, הקשבה, עידון, ביטוי רגשי, שיתוף פעולה, סובלנות, חתירה למצוינות ועוד המון יתרונות ליחיד ולחברה. אלה אינן סיסמאות: מוונצואלה ועד פינלנד, מניו-יורק ועד קריית גת, בכל העולם הנהיגו תוכניות נגינה בבתי ספר ואפילו בגני ילדים כהכנה לחיים של יצירה, תרומה אזרחית ושיתוף חברתי. ומהבסיס הרחב הזה של הפירמידה החברתית-תרבותית צומח קודקוד של מצוינות חסרת-פשרות כמו זה שאתם רואים כאן היום.
בואו לא נטעה: ללא חזון, מסירות והשקעת משאבים זה לא היה קורה. לדור המייסדים של הפילהרמונית הצעירה חברו במרוצת השנים קרן מרק ריץ', קרן התרבות אמריקה-ישראל והמרכז למוסיקה ירושלים, וכולם יחד ממשיכים להבטיח שהמנגינה הזאת לא תיפסק.
ואם הזכרתי מנגינה, אז כמה מלים על המוסיקה הנפלאה שנשמע בשעה הקרובה ועל הגאונים שחיברו אותה, ומי שירצה הסברים יותר מפורטים – ימצא בתכניה שאתם מחזיקים.
נפתח ב"אֶגמונט" של בטהובן, אולי המלחין הראשון בהיסטוריה שלא כתב בשביל הכאן-ועכשיו, לא לנשף המחולות בחצר המלך ולא למיסה השבועית בכנסייה, אלא מתוך מחשבה על העתיד, על רוח האדם, על אידיאלים כלל-אנושיים של חירות ושוויון, אידיאלים שצמחו יחד איתו בראשית המאה ה-19 והתגלמו במהפכה הצרפתית. בטהובן לא היה איש קל – בערה בתוכו אש פנימית של אמת בלתי מתפשרת. ב-1806, שנים ספורות לפני הלחנת היצירה שנשמע, כתב לנסיך ליכְנוֹבסקי: "אדוני הנסיך, אתה נסיך רק מפני שבמקרה נולדת נסיך. אני מה שאני בזכות עצמי. ישנם ועוד יהיו אלפי נסיכים. בטהובן יש רק אחד". אותה אמת אמיצה, חצופה ובלתי מתפשרת משתקפת גם במוסיקה שלו. (וזאת מוסיקת הפתיחה למחזה אגמונט של גתה)
מבטהובן נעבור למשהו שונה לחלוטין – "הנערה מארל" של ז'ורז' ביזֶה, מלחין של מוסיקה חושנית, קלילה, שאין בה שמץ מהמאבקים הפנימיים המיוסרים של בטהובן. מכירים את האופרה כרמן? זה ביזה במיטבו. בשנת 1866 הוא כותב לידידו אדמונד גאלאבֶר: "כמוסיקאי אני אומר לך כי אם היינו מדחיקים את הניאוף, הפנאטיות, הפשע, הרוע והעל-טבעי, לא היינו יכולים לכתוב אפילו תו אחד". לא ברור מה נשאר מהאידיאלים הנעלים של בטהובן כעבור חצי מאה בלבד – את מקומם תפסו כנראה רגשות מסוג אחר לגמרי, אבל המוסיקה, מה לעשות, מלבבת…
ונחתום את הקונצרט שלנו עם פינלנדיה – לא הוודקה המפורסמת, אלא הפואמה הסימפונית שכה פרסמה את יאן סיבֶליוּס הפיני, נציג מובהק של המוסיקה הרומנטית-הלאומית. המלחין עצמו, אגב, היה חובב מובהק של וודקה וציניקן לא קטן. אגב, הוא לא אהב להזמין מוסיקאים לביתו. הוא טען שהם מדברים רק על כסף והזדמנויות עבודה. "אני תמיד מעדיף לארח אנשי עסקים", אמר, " הם באמת מתעניינים במוסיקה ובאמנות". ובהזדמנות אחרת יעץ לאחד מתלמידיו: "אל תשים לב למה שכותבים המבקרים; מעולם לא הוקמה אנדרטה לזכר מבקר".
(פונה לתזמורת) ועכשיו, חברים, אחרי שסיבכתי אתכם עם המבקרים שמסקרים את הקונצרט הזה, לא נשארה לכם ברירה אלא לנגן ככה שגם הביקורת תהיה מצוינת. ואני בטוח שיהיה מעולה.
אני מזמין את מאסטרו אבנר בירון ומאחל לכולכם האזנה נעימה!