דברים בוועידת מרצ.
חברות וחברים,
לפני הכל, אני מבקש כחבר כנסת לומר תודה למי שהוביל אותנו בכנסת, ומהרבה בחינות הוביל את הכנסת. אני אומר את הדברים כחבר כנסת ומדבר על הכנסת משום שג'ומס לא הולך מכאן. הוא במפלגה, הוא יושב ראש, ויש לו תפקיד מפתח במאמץ שלנו להקים מסגרת פוליטית רחבה כדי למצות את הפוטנציאל הציבורי ולהבטיח ייצוג פוליטי ראוי למפלגה סוציאל-דמוקרטית: מפלגה שנאבקת למען צדק חברתי, שלום, זכויות אדם, הפרדת הדת מהמדינה, וסביבה טובה.
ג'ומס נפרד מהכנסת, ואנחנו זוכים בכנסת הזו לתוספת כוח משמעותית ואיכותית מאוד, בדמותה של זהבה. בתקופה שבה הכנסת הופכת לבית כנסת, כזה שמדיר ודורס כל מי שאיננו נעמד דום ומצהיר נאמנות לליברמן או לאיזשהו דני דנון כזה. בכנסת כזו, הקיצונית והגזענית ביותר מאז קום המדינה, ובמציאות ציבורית כזו, שהכנסת משקפת אותה, זהבה היא תרומה חשובה ביותר למשימה העיקרית שלנו: להגן על הדמוקרטיה וזכויות האדם.
יש עכשיו כל מיני כאלה שמדברים על סוציאליזם שצריך להיות מנותק מהשמאל, שמדברים על סוציאליזם אבל המילה "ערבי" לא יוצאת להם מהפה. אין דבר כזה סוציאליזם בלי שיוויון, סוציאליזם בלי זכויות אדם – בין אם אתה יהודי או ערבי. אין חיה כזו. ואין שום סוציאל-דמוקרטיה בלי דמוקרטיה!
ובעניין הדמוקרטיה, מצבנו קשה. אין כמעט יום בכנסת הזו – תקשיבו לי טוב – אין כמעט יום ללא עימות מר סביב הצעת חוק גזענית, מחטפי תקציב של הסיעות החרדיות, והצעות לסדר מעוררות צמרמורת. אם אנחנו רואים את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הרי חברי כנסת רבים, בהחלט יכול להיות שכבר הרוב, מוותרים על התוספת הזו – "דמוקרטית". הם מסתפקים ב"יהודית". וזהו.
וכשאני מסתכל בכנסת, מימינה לנו, וגם משמאל, מי האנשים שלא מתחמקים משום דיון, משום הצבעה, משום עימות, גם בשעות הקטנות של הלילה, גם מול התלהמות ושנאה,
מי הסיעה היחידה היום בישראל שמשמיעה את הקול הברור והצלול ביותר למען הדמוקרטיה וזכויות אדם וצדק חברתי ולמען חברה חופשית מכפייה דתית – כאשר כל המרכיבים משולבים זה בזה – זו מרצ.
נכון, אנחנו קטנים, אבל יש לנו קול חזק.
נכון, אנחנו שלושה מנדטים, רק שלושה, אבל כל אחד מאתנו, מהשלישיה הזו, פועל ומשפיע באופן יחסי הרבה יותר מרוב חברי הכנסת, שחלקם במפלגות גדולות ואפילו בקואליציה. וזה מה שאני אומר לציבור: מי שבחר מרצ יכול להתגאות בכך. יכול להתגאות בעשיה שמתפרשת על כל תחומי הפעילות הציבורית בישראל. יכול להתגאות בסיעה נקיה, ערכית, ומצפונית. מי שבחר מרצ, מי שנתן לנו את קולו, לא ביזבז אותו.
נכון, היינו יכולים, ועוד נוכל, לעשות הרבה יותר, לו היינו גדולים יותר – אבל גם כפי שאנחנו, אנחנו מייצגים בצורה הישרה והאמיתית ביותר את האידיאולוגיה, את הרעיונות, שבשמם נבחרנו.
אני רואה את מפלגת העבודה שעד אתמול ישבה בקואליציה עם ביבי-ליברמן-ישי, ובעצם איפשרה את הקמתה של קואליציה כזו. לולא ברק שפירק את החבילה, מן הסתם החבר'ה האלה היו נשארים על כסאות השרים עד יומה האחרון של הממשלה.
אני רואה את קדימה, שעשרות חבריה בכנסת – הסיעה הגדולה בכנסת – נמלטים בבהלה מהמליאה כל פעם שעולה איזושהי הצעת חוק שנויה במחלוקת. קדימה – שחלק מחבריה נותנים את ידם, אפילו יוזמים, כמה מהצעות החוק החשוכות שידעה הכנסת. יש כאלה בקדימה שעוקפים את הליכוד מימין, ומקומם בכלל באיחוד הלאומי או בישראל ביתנו.
ואני רואה גם את הסיעות הערביות, שמתחמקות בשיטתיות מכל הכרעה וכל דיון בסוגיות של דת ומדינה וכפייה דתית. ואשר גם הן, אינן מתייצבות בהרכב מלא במאבקים הגדולים שיש לנו בכנסת. קולם אינו נשמע במידה מספקת בסוגיות שאינן קשורות באופן ישיר למיגזר.
במציאות הקשה הזו, מרצ מתבלטת כאי של שפיות, כמפלגה אמיצה – אילן וזהבה היקרים, ג'ומס, אני גאה לעבוד אתכם. זו זכות גדולה.
המחנה שלנו גדול בהרבה ממרצ, ולכן האתגר האמיתי שלנו נמצא שם: מעבר לגבולות מרצ. זו משימה היסטורית שלמרצ שמור בה תפקיד מפתח: איחוד הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית, ומרצ היא עוגן. אם הכנסת מבישה, הרי מחוץ לכנסת יש אנרגיות חזקות מאוד. אני רואה את הפעילים שמגיעים לאירועים והפגנות, חלקם מאוד צעירים. הם רוצים כתובת מלהיבה, מאוחדת, אפקטיבית, שתוכל לחולל שינוי, שתוכל להיות שותפה לממשלה אחרת, שתוכל להציע להם תיקווה.
אנחנו נמשיך לעבוד קשה – בכנסת ומחוץ לכנסת. אנחנו נדאג שישמעו אותנו יותר ויותר, כי אנחנו נדבר גם בערבית וגם ברוסית, וכי אנחנו נפעל לא רק בגוש דן, וכי אנחנו, הדרך שלנו, היא האלטרנטיבה הברורה היחידה לשלטון הימין הקיצוני-חרדי.
אני קורא לכולכם לבוא לפעילויות השטח שלנו, לבוא להפגנות, לחזק אותנו גם בפעילות בהתנדבות וגם בתרומות כספיות – יש לנו משימה גדולה, ואני בטוח שכולנו נעמוד בה, כל בעלי התפקידים שייבחרו היום, ובעוד שנתיים נהיה במצב אחר לחלוטין.