תופעת ההגירה המאסיבית החלה בישראל בשלהי שנות ה-90, לאחר פריצת האינתיפאדה הראשונה והסגר על השטחים, מה שהביא לירידה משמעותית במספר העובדים הפלשתינים שיכלו לעבוד בתחומי ישראל. מדינת ישראל נאלצה למצוא תחליף לכוח העבודה הזול שהיוו הפלשתינים, והיא מצאה תחליף שכזה בדמות העובדים התאילנדים, הסינים, הפיליפינים ועוד. כיום ישראל נמצאת בראש רשימת המדינות המתועשות המייבאות כוח עבודה זול.
למרות תרומתם של מהגרי העבודה לכלכלה הישראלית, היחס במדינת ישראל אליהם הוא כאל תופעה חולפת (מדיניות שהיא למעשה "היעדר מדיניות"). השקפה זו מאופיינת בחוסר מודעות לנוכחות מהגרי העבודה גם בנוף החברתי ולהשפעתם על החברה כולה, או בהתעלמות ממנה. כתוצאה מכך, האחריות לגורל מהגרי העבודה עוברת לידי גופים לא ממשלתיים כגון ארגוני סיוע וזכויות אדם. במקביל, החלל הארגוני מעודד התארגנות קהילתית של מהגרי העבודה הנאלצים לספק לעצמם שירותים קהילתיים חסרים.
עקב חוסר מדיניות ברורה בכל הקשור להגירת עבודה, נותר התחום פרוץ, מה שמזמין את התערבותם של בעלי הון ומחפשי רווח; בישראל פורחת תעשייה של חברות כוח אדם ומתווכים למיניהם. היות ומדובר בתחום שכללי השקיפות אינם חלים עליו, קשה לאמוד במדויק את היקף הפעילות הפיננסית של תעשייה זו. עם זאת, ידוע למשל שחברות כוח אדם בארץ ובארצות המוצא של העובדים גובות דמי תיווך ממהגרי עבודה בסכומי עתק. בכדי לממן הוצאות אלה נאלצים העובדים למשכן את בתיהם וללוות כספים רבים, לעיתים בשוק האפור. כספים אלה מגבירים את תלות העובד שמעסיקו, שכן עליו להחזיר את הכספים שלווה לנושיו, בנוסף לרצונו לפרנס את משפחתו. לעיתים, על מהגר עבודה לעבוד שנה שלמה רק בשביל לממן את עלות נסיעתו לישראל, בטרם הוציא שקל אחד לצרכים אחרים (מעובד סיני כיום נגבים כ-30,000$). פריחת תעשיית התיווך האחראית בפועל על גיוס העובדים לעבודה בישראל מלמדת על כך שרוב התועלת הכלכלית שמביאים מהגרי עבודה לא נעוצה בעבודתם בפועל, אם כי בעצם ייבואם. דוגמא הממחישה זאת, היא פרשת ייבואם של מהגרי עבודה מסין בשנת 2001, שבאו לעבוד בבניין, מבלי שהמעסיקים היו מעוניינים כלל להעסיקם בפועל. עובדים אלה, מצאו עצמם "מובטלים" בעל כורכם ולפיכך גם "שוהים בלתי חוקיים" בעל כורכם. כך, הפכה תעשיית העסקת מהגרי עבודה, לתעשיית סחר בעובדים.
המשך קיומה של "הדלת המסתובבת" מתאפשר כיוון שישנו תמריץ כלכלי ממשי למעסיק או לחברת כוח אדם "לייבא" לארץ עובד, לגרום לפיטוריו כעבור זמן קצר או לא להעסיק אותו כלל, להביא למעצרו ולגירושו מן הארץ ולהביא עובד אחר במקומו שישלם דמי תיווך גבוהים מהמותר בחוק, וחוזר חלילה. עקב כך, אנו שואפים לפעול למען הסדרת אופן הבאתם של העובדים לתחומי מדינת ישראל, אם באמצעות הגברת הפיקוח על חברות כוח האדם או החלפתן בגופים ממשלתיים, ואם באמצעות חתימה על הסכמים בי-ליטראליים עם מדינות המוצא של המהגרים שייעזרו לפקח על סכומי הכסף הנגבים מאדם המעוניין לביא לעבוד בישראל. בנוסף, יש לפעול על פי "נוהל שמיים סגורים", משמע, לתעדף העסקת עובד שכבר נמצא במדינת ישראל ומסיבה זו או אחרת איבד את מקום עבודתו, על פני גירוש אותו עובד והבאת עובד אחר במקומו, עליו תגזור חברת כוח האדם קופון שמן.
נגזרת נוספת של הגירת העבודה בישראל היא ילדי מהגרי העבודה, שלמרות שחלקם הגדול נולד בישראל, וכולם גדלו והתחנכו בה, אינם נחשבים לאזרחי המדינה, משום שהם אינם יהודים. ילדי מהגרי העבודה מעורים ומשולבים בחברה מגיל צעיר. הם דוברים עברית על בורייה, ומשולבים במערכות החינוך כבר מגיל שלוש, עם החלתו של חוק חינוך חובה. במערכת החינוך הם מתחברים עם ילדים ישראלים ולומדים על מורשת ישראל וחוגגים את חגי ישראל. בבתי הספר בדרום תל אביב ניתן אף לראות כיצד ילדי מהגרים מפגינים ישראליות: שרים שירי מולדת ומציירים את דגל ישראל. ילדים אלה אינם מכירים ארץ אחרת, שכן אין כמעט כל קשר בינם לבין ארצות מוצאם- הם אינם דוברים את השפה ואינם מכירים את התרבות.
אנו פעילים במאבק נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה כיוון שאין לילדים הללו ארץ אחרת! הם ישראלים לכל דבר ועניין ומגיע להם שיתייחסו אליהם כך. מדובר בילדים שאוהבים את ישראל, אוהבים את החגים, השפה, לעיתים אף יותר מילדים אחרים. על כן, נתנגד באופן אקטיבי ונפעל נמרצות למען השארתם של הילדים בישראל, ומתן אזרחות לאלה, שכבר מזמן הפכו לישראלים לכל דבר!
חלק מן הילדים ההלו נמצאים בבתי הכלא בישראל: חלקם תינוקות שהגיעו עם הוריהם ונכלאו משום שלהוריהם לא הייתה אשרת עבודה, וחלקם נערים בלתי מלווים, שהגיעו לישראל בלי הוריהם, בעיקר ממדינות אפריקה מהן נמלטו עקב חשש ממשי לחייהם.
סעיף 3 לאמנה בדבר זכויות הילד קובע כי "בכל הפעולות הנוגעות לילדים… תהא טובת הילד שיקול ראשון במעלה". סעי, 37 מוסיף וקובע כי "מעצרו, חבישתו או מאסרו של ילד יהיו בהתאם לחוק וישמשו רק כאמצעי אחרון ולפרק זמן מתאים הקצר ביותר…". בישראל, חלק נכבד מהילדים נכלא לתקופות מאסר של חודשים רבים.
חרף זאת, חוק הכניסה לישראל, התשי"ב–1952, בו נקבעו הסדרים לגבי הרחקה מישראל והחזקה במשמורת עד לביצועה, אינו מבחין לעניין החזקה במשמורת בין קטינים לבין בגירים.
אנו מאמינים כי אין מקומו של ילד בבית הכלא! על כן, בשיתוף עם מוקד הסיוע לעובדים זרים והאגודה לזכויות האזרח, העלנו את הצעת חוק איסור מאסר ילדים, שמבקשת למנוע את השמתם של ילדים שלא עברו על החוק הפלילי בבתי הכלא. תכליתה של הצעת חוק זו להתאים את ההסדרים שבחוק להוראות האמנה בדבר זכויות הילד, ולהבטיח את זכויותיהם של ילדים.
מחברת: נטע רוזנטל, רכזת תחום מהגרי עבודה ופליטים בלשכת ח"כ הורוביץ