עדיף שהיה נאיבי

הרבה גבות הורמו כאשר ברק אובמה זכה בפרס נובל לשלום חודשים ספורים לאחר תחילת כהונתו. אובמה קיבל את הנובל בגלל ההבטחה לעתיד שהיתה טמונה בבחירה של איש כמוהו והחזון שהשתמע ממנה לעולם. האם עמד בהבטחה העולמית הזו, האם הגשים אותה? ספק גדול.

הנימוק הרשמי של ועדת הפרס באוסלו היה “מאמציו יוצאי הדופן לחיזוק הדיפלומטיה הבינלאומית ושיתוף הפעולה בין עמים”. גם אז זה נשמע תמוה, במיוחד שאובמה טרם הספיק כמעט לנקוט בצעדים כלשהם. ככל שנקפו השנים, התחלפה התמיהה בתחושה חמוצה. מאמציו הבינלאומיים בוודאי שלא היו ״יוצאי דופן״. ועדת נובל אינה יכולה לשלול את הפרס בדיעבד. אם היתה יכולה – יתכן שהיתה עושה את זה במקרה שלו.

יש להדגיש: אובמה, שעורך עכשיו שלל אירועים לסיכום כהונתו הכפולה, הוא נשיא טוב – לארצו ולעמו. לולא התיקון ה-22 בחוקה, שהתקבל לאחר מותו של רוזוולט ומגביל את כהונת הנשיא לשתי קדנציות, הוא היה נבחר לקדנציה שלישית, ואפילו בקלות – למרות ההיסטריה המתלהמת של מתנגדיו. במפלגתו הדמוקרטית הוא זוכה להערכה גדולה, ועם ההישגים הכלכליים שלו קשה להתווכח. אובמה קיבל לידיו מדינה במשבר חריף – מורשת בוש – והוא ימסור ליורשו או יורשתו מדינה במצב משופר בהרבה, עם אבטלה נמוכה, צמיחה כלכלית, ויציבות פיננסית.

אבל העולם שימסור הלאה, הוא עולם מעורער יותר. אובמה לא נושא במלוא האשמה, כפי ששונאיו מטיחים בו באובססיה. אבל למדיניותו, שלעתים היתה הפוכה ממה שנכתב בנימוקי הפרס שקיבל, יש חלק בכך. אחת הטענות הנפוצות נגדו מתמקדת בעליית דאעש עקב ההתקפלות האמריקאית מהמזרח התיכון. זו דווקא שגיאה גמורה, כי דאעש קם כתוצאה מקריסת עיראק לאחר מלחמת השולל ההרסנית של בוש.

לעומת זאת, יש שלל דוגמאות להתערערות בינלאומית שמדיניות אמריקאית אינטרסנטית וצינית תרמה לה. על רוב העניינים האלה לא מדברים, ורבים אינם מודעים לעומק המשבר. למשל, בדרום אמריקה. אמנם מישל וברק פיזזו בהוואנה, והחרם האידיוטי על קובה בא אל קצו, אך ארה״ב עומדת מנגד כאשר שורת מדינות, ובראשן ברזיל וארגנטינה הענקיות, שוקעות לתוך מדמנה פוליטית וכלכלית. ההבטחה העצומה שהיתה גלומה, וגם התגשמה בחלקה, בגל החברתי ששטף את היבשת בעשור הקודם, התחלפה ביאוש מר. וושינגטון של אובמה לא מושיטה יד. הליך ההדחה של נשיאת ברזיל, דילמה רוסף, הוא עוד טיפת רעל במסכת היסורים של מדינה חשובה כל כך שבמאמצים כבירים נחלצה מעשורים של רודנות ודיכוי, ועכשיו אינה רואה תקווה באופק.

הטענה השחוקה נגד אובמה, גם בישראל, מציירת אותו כנאיבי. מתנגדיו קובלים שהוא רואה את היחסים הבינלאומיים במשקפיים ורודות ולא מבין את מאזן הכוחות. ההיפך הוא הנכון. אובמה הוא הכל חוץ מנאיבי. הוא מבין מצויין את מאזן הכוחות ובחר לפעול לפיו, ולא לפי האידיאלים שבשמם נבחר ולמענם ניתן לו פרס נובל לשלום. באפריקה למשל. הרי חלק מהתקווה שעורר נבעה מהיותו שחור: נשיא שחור ראשון, עם שורשים אפריקאיים בולטים. אז כן, הוא ביקר בכפר הולדתו של אביו הקנייתי, ודיבר הרבה על אפריקה, אבל לא נקט שום ״מאמץ יוצא דופן״ לשיפור המצב שם. ריאל פוליטיק, קוראים לזה. עדיף כבר שהיה נאיבי.

כאשר יעזוב את הבית הלבן, הוא יהיה בן 55. איש צעיר עדיין, מוכשר, חכם, עם נסיון נדיר. הוא אומר שיקדיש את השנים הבאות לטיפול בבעיית הפליטים בעולם – נושא שקרוב ללבו. מי יודע, אולי אז יגשים את ההבטחה לעולם מ-2008, ויצדיק את הפרס שקיבל.

פורסם ב״הארץ״.