היום הם, מחר אנחנו. זו החשיבה שצריכה ללוות כל אחד מאיתנו כשהוא פוגש את המאבטח בחניון ואת המנקה בקניון. רגע לפני שאנחנו מצקצקים בלשון ומתעצבנים שוב על נזקי השביתה שהובילה ההסתדרות, ראוי שנשנן טוב טוב: היום הם, מחר אנחנו.
המספרים חושפים את המציאות הקשה ומבהירים עד כמה השתרשה התופעה הנלוזה ועד כמה הפכה לנורמה מקובלת במקומות רבים. יותר מכל, מהמם הנתון הבא שחשף מרכז המחקר של הכנסת: 20% מהעובדים בסקטור הציבורי – הפכו להיות עובדי קבלן, מהם רבים במקצועות ובתחומים שלא הכרנו בעבר כמו הוראה או עבודה סוציאלית. הם עובדים כתף אל כתף באותה עבודה ובאותו תפקיד במשך שנים ארוכות אך מרוויחים מחצית משכרם של הקולגות שלהם, ללא תנאים בסיסים וללא אופק תעסוקתי, והכל בשם "גמישות תעסוקתית" ו"התייעלות".
וכך קורה שדווקא במדינה שהפכה להיות אחת המדינות היקרות למחייה בעולם המערבי, התופעה הזו, של העסקת אנשים בשכר מינימום ללא תנאים וללא זכויות, הפכה לרווחת ביותר. כן חברים, אנחנו אלופים! זכינו בכבוד המפוקפק להיות מקום ראשון בעולם המערבי באחוז העובדים המועסקים דרך חברות קבלן. בישראל האחוז עומד על 5%-10% מכלל העובדים המועסקים במשק, בעוד שאפילו בארה"ב המספר נמוך בהרבה ומסתכם ב2% בלבד. ואם מישהו עוד לא הבין אז צריך לומר זאת בקול ברור: שוק העבודה בישראל זו הפצצה החברתית האמיתית וכל יום שעובר, עוד ועוד חומר נפץ מתווסף לו.
המאבק למען עבדי הקבלן שהובילה ההסתדרות הוא בבחינת עדיף מאוחר מאשר אף פעם. בין אם צמח לו כתוצאה מקמפיין בחירות מתוזמר של עופר עייני ובין אם לאו, אין ראוי ממנו. שהרי זו תמצית קיומה של ההסתדרות: שמירה על זכויותיהם של העובדים המוחלשים ביותר. יש לקוות כי המאבק יימשך וכי בעתיד היא תצליח לצמצם ואולי אף להעביר מן העולם את התופעה המכוערת הזו של עבדות מודרנית, במסגרתה קבלני עבדים גוזרים קופונים על עבודתם של בני אדם חופשיים, ויפה שעה אחת קודם.