הטקס המרכזי לציון יום השואה הבינלאומי נערך שוב בפולין. אליה, ורק אליה, מגיעים גם ״מצעדי החיים״ ומסעות הנוער, שהם כבר תחנת חובה במסלול החוויות של כל צעיר ישראלי. אפשר להתווכח על תכני המסע הזה. בעיני, אם הוא ערוך ומודרך נכון, הוא חשוב ובוודאי מרתק. אך נשאלת השאלה, ובעצם היא כלל לא נשאלת: למה פולין, או למה רק פולין, ובעצם למה לא גרמניה?
בכל הביקורים שלי באושוויץ ובמחנות אחרים שכלולים במסע הישראלי לפולין, הצגתי שאלה לתלמידים שפגשתי: האם ביקרתם בדכאו? כולם השיבו בשלילה. המעטים שידעו במה מדובר, התקשו להסביר מדוע שום מסע אינו מגיע לגרמניה. שאלתי גם את מארגני המסעות והאחראים הפדגוגים, ומעולם לא קיבלתי תשובה ראויה והוגנת.
דכאו, בפרברי מינכן, היה מחנה הריכוז הנאצי הראשון, ושימש דגם למחנות אחרים. המוני יהודים ושבויי מלחמה סובייטים מתו שם בשל תנאי המחיה המחרידים. אך חשיבותו המיוחדת בכך שהוקם חודש וחצי בלבד לאחר עליית היטלר לשלטון. קיומו מוכיח ששורש הרע הוא בעצם המחשבה הגזענית.
איש לא עסק אז, בתחילת 1933, בפתרון הסופי. רוב מתנגדי היטלר לא העלו בדעתם שהרטוריקה המסיתה שלו תוביל לרצח ההמונים הגדול בהיסטוריה. והנה, ב–30 בינואר מונה היטלר לראש ממשלה, ומיד הטיל על הימלר להקים מחנה ריכוז. האם במסע לפולין מלמדים כי גזענות הובילה למעשי טבח גם לאחר השואה, ושום חברה אינה חסינה מפניה? ב–22 במארס נכלאו בדכאו מאות האסירים הראשונים. לכן, בתאריך הזה ראוי לציין את יום השואה. כי כך זה התחיל.
במרחק שעה וחצי נסיעה משם, שוכנת נירנברג: מרכז אירועי הראווה של הנאצים. ב–1935 התקבלו בה חוקי נירנברג, חוקי הגזע. על המסד הזה צמח הפתרון הסופי. בסרט ״משפטי נירנברג״ מנסה השופט האמריקאי להבין כיצד יכולה היתה השואה להתרחש. במוקד העניין לא עומדת ההשמדה, אלא פרשה קטנה כביכול: סיפורו של ליאו כצנברגר, ראש הקהילה היהודית של נירנברג, שהוצא להורג עקב מגע אסור עם נערה ארית, לפי אחד מחוקי נירנברג — ״החוק להגנת הדם הגרמני״.
שנים אחר כך, השופט שגזר את דינו למוות נשבע בדמעות במהלך ״משפט השופטים״, כי לא ידע על השמדת ההמונים, ובשום אופן לא התכוון להוביל אליה. ״אדוני״, אמר לו השופט האמריקאי, ״זה התחיל כאשר דנת למוות אדם שידעת שהוא חף מפשע״. עיוות הדין היה הסדק בסכר. אחר כך זו רק שאלה של זמן עד שהכל מתמוטט. האם במסע לפולין שומעים על הלקח הנוקב של ״משפט השופטים״? חוקי נירנברג התקבלו ב–15 בספטמבר. בתאריך הזה ראוי לציין את יום השואה. כי כך זה התחיל.
התמקדות המסעות בפולין, בית הקברות היהודי הגדול בעולם, יוצרת עיוות היסטורי. לאנטישמיות הפולנית הבזויה יש חלק בפגיעה ביהודים. אך אושוויץ וטרבלינקה לא היו מחנות פולניים, ואת גטו ורשה לא הקימו ולא שרפו כוחות פולנים. מיליוני פולנים לא־יהודים מתו אז, מיליונים נשלחו לעבודות כפייה, פולין חרבה. גם את זה צריך לזכור ולהזכיר.
עברו הימים שנסיעה לפולין היתה זולה מאוד בהשוואה לנסיעה לגרמניה. זה בוודאי לא יכול להיות יותר נימוק לקיום המסעות במתכונת הזאת. סעו לגרמניה — לדכאו, לנירנברג — ולימדו את שורש הרע. רדו למרתפים: של הפוטש במינכן ושל הגסטאפו בברלין. בקרו בברגן־בלזן, לשם הובאה אנה פרנק. הכירו את הפרופסורים, העיתונאים והמהנדסים שהגו, הפיצו וביצעו את הזוועה. כי כך זה התחיל.