תמיד בראש השנה, היינו באים לסבתא. התפריט היה ידוע מראש, ולא השתנה מעולם, וגם הבדיחות והצחוקים (והוויכוחים) סביב השולחן. שנה אחרי שנה, 40 שנה. מאז שהיא נפטרה, משהו השתנה בחג שלי.
אז הפעם, לקראת השנה החדשה, אני רוצה להזכיר את האישה הזאת, סבתא שרה, בעיקר עכשיו כשאני מתמודד על ראשות העיר שהיא כל כך אהבה. ואני בטוח שאם הייתה חיה היום, היא היתה מאוד מתרגשת.
זאת תמונה שלה מ-1934 בים של תל אביב. סרקתי אותה מהאלבום שלה שהיתה מחזיקה ממש צמוד אליה בשנים האחרונות והקשות שלה. היא כאן, על החול, בבגד ים, בת 19, פחות משנה אחרי שעלתה לארץ. היא לא ידעה את זה אז, אבל כשנפרדה בתחנת הרכבת בעיירה בפולין מאמא שלה ומכל המשפחה הענקית שלה שם, זו היתה הפעם האחרונה שראתה אותם. פחות מעשר שנים אחר כך, הם נרצחו כולם.
אבל אז, חודשים ספורים אחרי עליית היטלר לשלטון בגרמניה, רק מעטים חשבו שאין עתיד ליהודים באירופה. היא היתה ביניהם. כנראה בזכות ז'בוטינסקי, שהופיע בעיירה שלה והכריז שהיטלר מסוכן לעולם כולו, ובמיוחד ליהודים. ז'בוטינסקי עשה עליה רושם עצום. למרות שאח"כ היתה שמאלנית (כנראה), תמיד דיברה עליו בהערצה. לא היתה לה אשרת עלייה, וכדי להגיע ארצה היא התחתנה בנישואים פיקטיביים עם בחור מהעיירה שלה, שקיבל אישור עלייה מהבריטים יחד עם קבוצה של עולים מתנועת בית"ר. שנים אחר כך היא היתה מכנה אותו בחיבה "הפיקציה שלי". כשרצתה לעצבן את בעלה המפ"מניק, היתה מכנה אותו "הבית"רי שלי".
בארץ, הקבוצה התפזרה, והיא, שרה גרוסמן, שוב רווקה, הגיעה לבדה לתל-אביב, גרה עם שותפה בצריף ליד הים, עבדה כמלצרית בתנובה, ובעיקר בילתה על החוף. כאן גם פגשה את בעלה לעתיד, סבא שלי. יחד הם עברו לרחובות, ושם נולדה אמא שלי. אבל תל אביב תמיד היתה ה-מקום, ה-עיר, בשביל סבתא
. בסוף ימיה, כבר אחרי 90, חזרה לתל-אביב: לבית אבות סיעודי בקצה אלנבי, מטרים ספורים מהחוף הזה ממש. היא לא זכרה מה אמרו לה לפני שעה, אבל את הסיפורים וההרפתקאות שלה כצעירה לפני 70 שנה על החוף ("היו הרבה מחזרים"), זכרה לפרטי פרטים. לפעמים הייתי לוקח אותה לסיבוב על הטיילת, עם כסא גלגלים. היא היתה מסתכלת על המיגדלים סביב ונאנחת, אבל אז היה עובר איזה זוג מחובק והיא היתה מחייכת.
העיר הזאת היתה בשבילה כמו אוויר לנשימה – כצעירה וכזקנה. היא סיפרה בעיניים נוצצות, איך הגיעה לפה עם מיזוודה, רק עם כמה מילים בעברית, ומייד הרגישה בבית.
בעיני, זו המהות וזאת המטרה של תל-אביב: עיר שכולם רצויים בה, עיר חופשית, פתוחה, עיר שהיא מגדלור שמראה את הנתיב לנמל מיבטחים. ממש כמו סמל העיר המקורי של נחום גוטמן. אז כן, אני חושב שהיא היתה "מבסוטה", כך היתה אומרת, מהרוח של הקמפיין שלנו. הוא בהחלט מייצג את מה שהאמינה בו כל חייה.
אז שנה טובה סבתא, ושנה טובה לכל המשפחה שלי, לכל החברים, לכל הפעילים והמתנדבים והצוות המסור שלנו, ושנה טובה ומאושרת לכולכם, חבריי לרשת, ושיהיו לנו רק בשורות טובות, כמו שהיא היתה אומרת.
להתראות, ניצן