״תדחוף את הפאקטים מאחורי הצמיגים ותמרח בבוץ״, אמר רמי לרמי. השם זהה, העיסוק זהה, חיילים עאלק, רק שאחד לבנוני והשני ישראלי. אפילו הבגדים דומים: עירבוב של מדים עם אזרחי. יחידות הקומבינה, דרום לבנון. העיקר שהמרלבורו האדום יעבור את הגבול. ״ודיר באלק אם עוצרים אותך בעגל״ – השער המיתולוגי ליד מטולה.
הייתי אז כתב צבאי זוטר, והמלחמה הגדולה עם השם הגדול, ״שלום הגליל״, הפכה לטיפטוף יום-יומי של מטעני צד. השתדלתי להוכיח את עצמי ודיווחתי מהשטח במסירות. באירועים הגדולים טיפלו הכתבים הבכירים, ואני, הטירון, הבאתי את ״קולות החיילים״, מעומק הבוץ הלבנוני: שגרת החיים, ההוויי, ההלוויות.
1984 מתחילה, ואני עצמאי בשטח, מסתובב בדרום לבנון עם טרנטה מקרטעת מסוג רנו-4 (זו עם מוט ההילוכים המשונה ליד ההגה). אולי בגלל שהייתי בעצם ילד לא ממש היה אכפת לי שמסוכן שם כל כך.
פגשתי מפקדים ולוחמים נועזים מהיחידות הכי מובחרות, וגם חיילים מיחידות ללא שום תהילה כמו הדואר והרבנות, נהגי משאיות וטבחים שעבדו מאוד קשה. לא לקח לי הרבה זמן להבין שלתהילה ולמובחרות אין שום קשר לדרגה, לסוג הכנפיים, או לצבע הכומתה.
ראיתי מפקדים וחיילים אחראים וישרים כמו סרגל וראיתי כל מיני לבנונים וגם אנשים שלנו, לפעמים על אזרחי, בפעולות שלא נראו לי אחראיות וישרות בכלל. ובעיקר ראיתי שם, יום אחר יום, רופאים וחובשים ומזהי גופות. ובין כל אלה, ים של חיילים, ילדים כמוני, שרק רצו לחזור הביתה בחתיכה אחת ולא בתוך ארון, כמו ששרו אז בשיר הידוע ״רד אלינו אווירון, קח אותנו ללבנון״…
אלא שהרבה יצאו משם בארונות. סיקרתי אז המון הלוויות צבאיות, אולי מאה או יותר. כבר ידעתי את כל התפילות בעל פה, הכרתי חזנים ורבנים, ובעיקר פגשתי המון אנשים, הורים, בנות זוג, שעולמם חרב עליהם. היו כאלה שהגיבו באיפוק, בעצם בהלם ושיתוק, והיו כאלה שהטילו את עצמם על תלולית הקבר, אכלו חול, תלשו שערות, וזעקו במשך שעות.
אם מישהו היה אומר לי אז, ב-1984, שיצטרכו לעבור עוד 16 שנה (!), עד שצה״ל יעזוב את לבנון – לא הייתי יכול אפילו לדמיין דבר כזה. כי כבר אז, בערך שנה וחצי אחרי הכניסה ללבנון, חוסר התוחלת זעק לשמיים.
אגב, עכשיו כשאני חושב על לבנון צץ לי מייד הפרצוף של נסראללה. אלא שאז חיזבאללה לא היה קיים. המלחמה התמקדה באש״ף, בראשות ערפאת. ואני תוהה מה היה קורה אילו אוסלו היה מתרחש עשור קודם, עם אותו ערפאת שנוא ומשוקץ. אולי היינו חוסכים את הגיהינום הלבנוני וגם את האינתיפאדה? ואולי גם חיזבאללה לא היה קם?
אלה ספקולציות כמובן. אבל הן חשובות כי נהנים פה מאוד לדקלם את המנטרה על הפלסטינים ״שלא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות״. יש בזה מן האמת, ואני אומר את זה לפלסטינים בפרצוף. ועכשיו, ביושר, נשאל גם את עצמנו: האם רק הם מחמיצים? או שגם אנחנו מחמיצים סדרתיים?
הנה תראו מה היה פה רק לפני כמה חודשים. החמצת ענק. אבו מאזן הקים ממשלה חדשה תוך ״פיוס״ עם חמאס, בלי שהיה בה אפילו חמאסניק אחד. חמאס בלע את הגלולה המרה כי היה על הקרשים – מדינית וכלכלית.
זו היתה הזדמנות מצויינת, ואני אומר את זה באחריות ובידיעה, להתחיל לפרק את המוקש של רצועת עזה ולהתקדם להסדר. אלא שנתניהו ניצל את זה כדי לפוצץ את המו״מ עם אבו מאזן, בתירוץ שלא מדברים עם ״טרוריסטים״.
שלושה חודשים חלפו, והנה ישראל מדברת עם טרוריסטים ומסכימה שיישארו בשלטון בעזה ואפילו מוכנה להעניק להם, אחרי שירו טילים וכרו מנהרות, פי כמה ממה שסירבה לתת לאבו מאזן. ״החמצת הזדמנות״ זה תיאור עדין. זו איוולת, טעות מדינית הרסנית. האם ניתן היה למנוע את המלחמה שמתחוללת כבר שבעה שבועות? לדעתי כן. בפירוש.
ועכשיו צריך למנוע את המלחמה הבאה. דרוש מהלך שיוציא אותנו מהדישדוש המדמם: הכרה בממשלת האחדות הפלסטינית בראשות אבו מאזן, ויציאה למהלך בינלאומי דרמטי יחד איתו לא רק להסדרה בעזה של מעברים וסחורות וכספים, אלא לסיפור הגדול באמת: היוזמה האזורית שמבוססת על יחסים עם העולם הערבי ומימוש חזון שתי המדינות.
מה הסיכויים שזה יקרה? בהכירי את ביבי ושותפיו – הסיכוי אפסי. אבל ככה בדיוק אמרו גם על בגין, רבין ושרון, שאחר כך ביצעו תפניות מפתיעות. הוא לא קורץ מאותו חומר מנהיגותי? יתכן. אבל דווקא משום כך יש לנו תפקיד חיוני כאופוזיציה.
כשהצגנו עוד לפני המלחמה, וגם במהלכה, פתרון מדיני שאבו מאזן במרכזו, תקפו אותנו בפראות. עכשיו מתברר שצדקנו לכל אורך הדרך. עלינו להמשיך בלחץ. תפקידנו לא למצוא חן בעיני ״הקונצנזוס״ המדומה. אלא דווקא לאתגר אותו, גם אם זה פחות פופולרי. הפגנת השלום והדמוקרטיה בכיכר רבין היתה מהבחינה הזו ארוע משמעותי מאוד.
היה שם רגע אחד שנגע ללבי. רובי דמלין עלתה על הבמה יחד עם בסאם עראמין. היא שכלה את בנה המילואימניק והוא שכל את בתו הילדה. ועל מה שכלו? על החמצת הזדמנות. צריך לשמוע את האנשים האלה כדי להבין מי פה המפוכח שמבין שאין ביטחון בלי שלום, ומי הנאיבי והמנותק שחושב שאפשר לעשות הכל בכוח.
מי שמזהה פעולה אלימה עם קשיחות וחוזק, ושלום עם חולשה, וגם עוטף את זה בהכללות על עמים ״שמבינים רק כוח״ – אלה שטויות אומללות. הכל פוליטיקה וגם כסף. הסיגריות בהן פתחנו, למשל, המרלבורו. אתם מייד חושבים על הגברים הקשוחים שמעשנים אותן ואולי רוצים לעשן כדי להיות קשוחים כמותם. למה? כי עשרות שנים השקיעו מיליארדים בפירסום שוטף מוח עם הקאובוי המעשן. אז הנה סיפור מעניין: בהתחלה הסיגריות האלה שווקו דווקא לנשים תחת הסיסמה ״קלילות כרוח האביב״, ומסע הפרסום הדגיש שלא נשארים עליהן כתמי שפתון… כשהגיעו למסקנה שיש יותר כסף במקום אחר, ביצעו שינוי דרמטי במיתוג, ולעולם הגיח ״איש המרלבורו״ הקשוח. אגב, לפני כמה חודשים מת השחקן שגילם את הקאובוי. ממחלת ריאות, עקב עישון…
אז חברות וחברים, שנדע לפתוח את העיניים ולהפעיל את הראש, ולא נחמיץ הזדמנויות.
שלכם, ניצן