אחרי כל נאום של טראמפ, התקשורת האמריקאית עורכת בדיקת עובדות מקיפה. המסקנות קשות. נאומיו גדושים לא רק בהגזמות ועיוותים, אלא בשקרים בוטים. הנה כמה דוגמאות, מהשבוע האחרון:
- טראמפ טוען שמספר השוטרים שנהרגו בעת מילוי תפקידם עלה בכ-50% בהשוואה לשנה שעברה. האמת: 68 שוטרים נהרגו השנה, לעומת 69 בתקופה המקבילה אשתקד (הגוף הבודק: ניו יורק טיימס).
- טראמפ הכריז כי ביל קלינטון חתם על הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה – ״אחד המהלכים הכלכליים הגרועים ביותר של ארצנו״. האמת: ההסכם גובש ונחתם בידי הנשיא הרפובליקאי ג׳ורג׳ בוש האב (הגוף הבודק: אתר פאקט-צ׳ק).
- טראמפ מאשים כי אובמה קלט ״זרם פליטים מאסיבי״ מסוריה. האמת: ב-2015 ארה״ב קיבלה 1,682 פליטים סורים בלבד. לשם השוואה, גרמניה קלטה בשנה שעברה 476,000 פליטים מסוריה (הגוף הבודק: רדיו אן-פי-אר).
- טראמפ סיפר בזעזוע כי אובמה חתם על ההסכם עם איראן לאחר ״שהמלחים שלנו הושפלו על הברכיים באיומי נשק של האיראנים״. האמת: ההסכם עם איראן נחתם שישה חודשים לפני התקרית הזו (הבודק: כותב שורות אלה).
אלה דוגמאות לשקרים שמטרתם לתאר את החיים תחת שלטון אובמה וקלינטון כגיהנום. רשימת הסילופים וההטעיות בנאומיו ארוכה הרבה יותר. לדוגמא, הטענה עליה הוא חוזר שוב ושוב ״שהילארי המציאה את דאע״ש״.
טראמפ מוביל את טבלת השקרים של הפוליטיקאים שעורך האתר ״פוליטיפאקט״. אלא שחשיפת השקרים לא פוגעת בו. בוועידה הרפובליקאית שאלתי צירים רבים מה דעתם על כך שטראמפ משקר ללא הרף. חלקם אמרו שהם מוטרדים יותר ״מהשקרים של הילארי״. אחרים הסבירו שכדי לנצח צריך לעשות כל מיני דברים. כמעט לא פגשתי איש שהוטרד מרמיסת האמת השיטתית של טראמפ. אגב, ביחס לקלינטון ואובמה – שניהם נמצאים בתחתית טבלת השקרנים עם 14% הצהרות כוזבות לעומת 60% של טראמפ.
השלמה עם תרבות של שקר מאפיינת חברות דיסטופיות. היא משתלבת עם חזונו הדיסטופי של טראמפ כפי שהגדיר זאת חמי שלו. הנאום של טראמפ בוועידה היה הדובדבן על מסכת שלמה של התקפות שפלות על קלינטון. בתוך האולם זעקו שהיא עובדת השטן, ובחוץ הסתובבו עם שלטים שכינו אותה זונה וכלבה. זה עוד מאפיין של דיסטופיה: דה-הומניזציה של היריב – האמיתי או המדומיין. כשהיריבה היא אישה, מצטרפות לכך השפלות מיניות.
לאן הולכים מכאן? נכון, טראמפ הוא המועמד הבלתי-פופולרי ביותר בהיסטוריה של הסקרים בארה״ב. אך גם אם יפסיד בסוף, איך מתמודדים עם העובדה שמיליונים תומכים בו בעיניים פקוחות? ומה אם ינצח? רפובליקאים רבים, אנשים הגונים, סולדים מטראמפ. הם ואחרים טוענים שיש בשיטה האמריקאית מספיק בלמים ואיזונים כדי לרסן אותו. וחוץ מזה, הם מסבירים, בתכלס אין לנשיא יותר מדי סמכויות במה שנוגע לחיי היום-יום. הטענה הזו נכונה במצבים רגילים, אך היא שגויה לחלוטין ביחס לדיסטופיה. רוח אלימה, תרבות של שקר, אווירה כללית של השתלחות, מביאות לפריצת גדרות. כאשר רוח המפקד נותנת הכשר להשתוללות יצרים, אין מה לסמוך על מערכות החוק והמשפט. גם הן נסחפות במערבולת. הנסיון המר לאורך המאה ה-20׳, מראה שהן דווקא מהראשונות להתאים את עצמן לרוח החדשה.
זו טרגדיה שהמאבק בטראמפ תלוי בקלינטון. היא מועמדת בעייתית, לא מלהיבה, מימסדית מאוד וגוררת אחריה שובל מעיק של פרשיות מהשנים הארוכות שלה ושל בעלה בפוליטיקה. ספק אם העלתה בדעתה שתמצא את עצמה במצב כזה. זו משימת חייה, ומה שמונח על הכף כבד וגורלי יותר מכל מה שהוכרע כאן במשך שנים רבות.
פורסם ב״הארץ״.