מחל לי על האנטישמיות, ואמחל לך על ההתנחלויות

סיפור האהבה הפולני של נתניהו, ממש כמו הרומן ההונגרי שלו, הם חלק ממחזה הרבה יותר גדול. כבר שנים נתניהו מקדם קשרים מסועפים עם הימין הקיצוני באירופה. יש לו שם חסידים נלהבים: שורה ארוכה של תנועות וגם ממשלות, אנטי-דמוקרטיות בדרגה כזו או אחרת, שרואות בישראל הביביסטית שותפה מועדפת. לממשלת ישראל כיום אין בעיה עם הגורמים האלה, כי הם בעצם דומים לה. בסיס הקשר נובע מזהות אינטרסים וגם מקירבה רעיונית. ההגירה היא דוגמא בולטת. מאבקי הימין במהגרים (שם וכאן) התלכדו עם הסכסוך הישראלי-ערבי והפכו את ישראל לבעלת ברית במאבק באיסלם. "היהודים הם אחינו לנשק במלחמה נגד האיסלם”, הסביר כבר לפני עשור פיליפ דה וינטר, מנהיג מפלגה הפלמית הקיצונית בבלגיה. אגב, באותו ראיון, לעיתון הזה, הוא טען גם כי לא צריכים להיות חוקים נגד הכחשת שואה.

בתנועות הימין הקיצוני, חלקן יורשות של מפלגות ומשטרים מתקופת השואה, הבינו כבר לפני שנים, כי הדרך להתחזקות ולשלטון מחייבת שינוי תדמית. הדרך הזו עוברת בקהילות היהודיות ובישראל, כמקור ללגיטימציה פוליטית וחותם של כשרות. מפלגות קיצוניות רבות באירופה בחרו להרחיק עצמן מאנטישמיות, לפחות לפי הצהרותיהן. אלא שהן פשוט החליפו את האנטישמיות הגלויה באיסלמופוביה בוטה. הקהילות היהודיות לא קונות את הבלוף. מספיק לגרד קצת את האיפור, כדי לגלות את החטטים. כך למשל כשעלה המתח בבחירות לנשיאות בצרפת אשתקד, חשפה מארין לה-פן את הפרצוף שניסתה להסתיר. היא הכריזה שצרפת לא היתה אחראית לרדיפת היהודים. בכך התנערה מ-20 שנה של מאמץ לאומי בצרפת להכיר באחריות המחרידה של הפאשיזם הצרפתי ומשטר וישי להשמדת רבבות יהודים.

נתניהו מתהדר ביחסים שרקם, במיוחד במזרח אירופה. הוא מצליח למנוע בעזרתם החלטות של האיחוד האירופי נגד ההתנחלויות והכיבוש. אלא שבפוליטיקה אין ארוחות חינם, ליחסים הללו יש מחיר, וישראל משלמת אותו במטבע קשה: היא נמנעת מביקורת על המדינות הללו בסוגיות של אנטישמיות, שנאת זרים, וחקיקה אנטי-דמוקרטית, גם כאשר זה מזעזע את הקהילות היהודיות, כמו בפרשת סורוס בהונגריה. זו עיסקה של לגיטימציה הדדית: מחל לי על האנטישמיות, ואמחל לך על ההתנחלויות.

ועדיין, האינטרס המדיני הוא רק חלק מהתמונה. ממשלת הימין בישראל לא נאלצת לבלוע את המגמות האנטי-דמוקרטיות בתמורה לרווח מדיני, אלא היא בעצם מזדהה עמן. למעשה אין לממשלת ישראל כיום שום מחלוקת עקרונית עם הזרם העכור באירופה: אין בעיה אידיאולוגית, מוסרית, או ערכית. להיפך – רבים בישראל רואים בו את המודל האירופי הרצוי.

השינוי הפוליטי העמוק שהתחולל בישראל בדור האחרון מעביר אותה מהצד של הערכים והתפיסה האוניברסלית של זכויות האדם והאזרח, אל הצד הדוגל בתפיסה לאומנית, אתנו-צנטרית, המתנגדת למדיניות רווחה חברתית. שם נמצא תמיד הימין הקיצוני ושם נמצא עכשיו, יותר ויותר, גם הימין הישראלי. זו תפיסת עולם פוטיניסטית וטראמפיסטית, של שמרנות, דורסנות חברתית, וגזענות, הרוחשת בוז מופגן לדמוקרטיה הליברלית: בעיטה בתקינות  הפוליטית, סלידה ממוסדות בינלאומיים, נוסטלגיה לגדולה של עבר מדומיין, הערצת כוח, השתלחות בתקשורת, שנאת מיעוטים ו"אחרים" למיניהם.

הסיפור הזה הדדי לגמרי: בימין הקיצוני האירופי רבים מדברים על ״ערכים משותפים" עם ישראל ורואים בה מודל לאומני ראוי לחיקוי. וכך, יותר ויותר גורמי ימין בישראל מטפחים בלי להתבייש קשרים עם הפאשיסטים והחצי-פאשיסטים באירופה, ואלה מתהדרים בחבריהם הישראלים. למעשה, כיום, רק זכר השואה וההתנגדות העזה של הקהילות היהודיות עדיין מונעות מישראל להפוך לחברה מלאה באירוויזיון השחור.