מאת ניצן הורוביץ, שליח "הארץ" בפאריס.
הערב, לראשונה בתולדות המונדיאל, צרפת תשחק בגמר. היא אולי תתקשה לנצח את הבחורים מברזיל, אך גם אם תפסיד על המגרש, צרפת היא המנצחת הגדולה, ואין מדובר רק בכדורגל. "הכחולים" המופלאים, בסטאד דה פראנס המרהיב שנראה כאילו נחת בסן-דני היישר מהמאה ה-21, המיליונים שיוצאים לרחובות לאחר כל ניצחון – כל אלה הם תפאורה מושלמת לאופרה שסוחפת את המדינה בניצוחו של ראש הממשלה, ליונל ז'וספן. "צרפת 98'" היא לא רק מונדיאל מאורגן למופת,
פסטיבלים עממיים בהשראת שרת הספורט הקומוניסטית והשקעות עצומות בתשתית,
במיוחד בפרוורים. "צרפת 98'" היא מציאות חדשה במדינה שידעה בעשור האחרון
רק מיתון ואבטלה. מצב הרוח הלאומי השפוף, "הקדרות" המפורסמת של שנות
ה-90, מפנה את מקומה למשהו אחר, מלא תקווה.
צרפת היא המדינה המערבית היחידה שבה מכהנת ממשלת שמאל רדיקלית בהשתתפות
סוציאליסטים, קומוניסטים וירוקים. מאז המהפך הפוליטי לפני שנה מחוללת
הממשלה הזאת שינוי חברתי עמוק. זהו כיום הניסיון הבינלאומי הבולט ביותר
לעשות רפורמות חברתיות במסגרת תובענית של כלכלת שוק. ז'וספן, בינתיים
בהצלחה מרשימה, מצמצם את האבטלה לראשונה זה שנים ארוכות, מבצר את מדינת
הרווחה, מגביר את השמירה על איכות הסביבה ומאחה את הקרעים החברתיים – וכל
זה תוך כדי מעבר מהיר למטבע האירופי האחיד, בלי לפגוע בהשקעות, וגם, הפלא
ופלא – בלי להגדיל את הגירעון. הממשלה הצרפתית מוכיחה, יום יום, שקיימת
כלכלה "אחרת" ושאין חובה להתיישר לפי "האמיתות הכלכליות" של וול סטריט
והפרופסורים מהרוורד, שהן בעצם מסווה לא מתוחכם לאינטרסים של קבוצה קטנה
של עשירים.
ז'וספן גם מוכיח – במיוחד לסוציאליסטים הגרמנים המצויים בנקודת זינוק
טובה לקראת המרוץ נגד הלמוט קוהל הנצחי בעוד שלושה חודשים – שרפורמות
"שמאליות" הן סוס פוליטי מצוין. המעבר לשבוע עבודה של 35 שעות, בלי קיצוץ
בשכר, והסבסוד של מאות אלפי מקומות עבודה לצעירים בשירות הממשלתי, בסתירה
מוחלטת לגלובליזציה, עשו את ז'וספן לראש הממשלה הפופולרי ביותר מאז מלחמת
העולם השנייה. שום מפעל לא פשט את הרגל, הבורסה פורחת והמאזן המסחרי
מעולם לא היה טוב יותר. ז'וספן מקיים כמעט את כל הבטחות הבחירות שהבטיח
והשינוי מורגש בכל פינה. המיתון הסתיים.
אולם ז'וספן לא מסתפק בכך. הוא שואף לחברה אחרת, וכאן נכנס לתמונה
זינאדין זידאן. החלוץ המרכזי של נבחרת צרפת הוא התשובה המוחצת לז'אן מארי
לה פן. בעוד הימין משתלח בז'וספן, שהסדיר את מעמדם של עשרות אלפי זרים
"חסרי ניירות", שממילא לא היה אפשר לגרשם מצרפת, מעלה הנבחרת הרב-גזעית
את הגאווה הלאומית של הצרפתים לגבהים שמעמידים את לה פן ואת "המופעים
הפטריוטיים" שלו באור מגוחך. התפרצויות שמחה כמו אלה שנראו לאחר הניצחון
על קרואטיה אינן זכורות בצרפת בדור האחרון. זה היה הרבה יותר מכדורגל: זו
היתה מדינה שלמה שמגלה את עצמה מחדש.
לפני שנתיים, ברבע גמר אליפות אירופה, במשחק בין צרפת להולנד, פתח לה פן
את פיו. כשהקבוצות עלו למגרש, נהיה לו "שחור בעיניים": הנבחרת הצרפתית,
גאוות המדינה, הציגה שלל שחקנים ממוצא אפריקאי וערבי. כאשר נוגנו
ההימנונים, גבר זעמו של מנהיג "החזית". השחקנים, לדבריו, עמדו "בפה סגור
ובפנים עוינות" ולא שרו את המרסייז. "מלאכותי להביא שחקנים מחו"ל ולהכתיר
אותם כנבחרת הלאומית של צרפת", אמר אז.
שני השערים של ליליין טוראם השחור, יוצא גוודלופ, טריטוריה צרפתית שמעבר
לים, יסתמו את פיו של לה פן לתקופה ארוכה. הנבחרת הצרפתית זוכה לאהדה
עצומה, במיוחד בחוגים שיש בהם בדרך כלל תמיכה רחבה ב"חזית הלאומית": נוער
שוליים ופרחחים, תושבי פרוורים ושכונות עוני, אנשי הדרום. אין הרבה
צרפתים שבעורקיהם זורם "דם צרפתי טהור", לפי הגדרות "החזית". הנבחרת
הלאומית משקפת זאת יפה: הורים איטלקים, אפריקאים, אלג'יראים או תוניסאים,
סבא פורטוגלי, ספרדי או ארמני. כמעט שני שלישים מהנבחרת הם ממוצא זר.
כולם, כמובן, צרפתים.
צרפת הגזענית מתחפרת עמוק עכשיו. המאבק באבטלה משמיט את הקרקע תחת רגליו
של לה פן. הרגליים של זידאן איתנות יותר. הן נושאות את צרפת הרחק ממפגני
השיסוי וההסתה, למחוזות שבהם "חירות, שוויון ואחווה" נהפכים לאקטואליה
פוליטית. הדרך אליהם עדיין ארוכה, אך לאחר חודש מופלא של חגיגות, הצרפתים
צועדים בה בראש מורם.