מה חסר לשמאל

סיפורי ההצתה וההסתה בגל השריפות, הבליטו תופעה משונה. הדוברים הרהוטים של הימין התבכיינו ללא הרף שהפוליטיקלי קורקט שמשליט כאן השמאל הדורסני, מונע להגיד במפורש ״את מה שכולם יודעים״: שהערבים אשמים. וזאת, בעודם זועקים בכל מיקרופון את הדברים האלה ממש: מאשימים, ללא ראיות, את הערבים כולם בהבערת המדינה. מי בדיוק סותם לך את הפה? תהיתי באוזני תקשורתן ימני בולט. על איזה ״פוליטיקלי קורקט״ ועל איזה שמאל אתם מדברים?

רציתי להבין האם בימין באמת חושבים שהשמאל שולט בתקשורת ובמערכות מרכזיות אחרות? ואולי נגלה פתאום שהשמאל מאוד חזק? התשובות שאני מקבל עדיין מצליחות להפתיע אותי. כמובן שרבים בימין יודעים שזה הבל מוחלט. ישראל נמצאת בשליטה ימנית הדוקה, ואת האגדה על שליטת השמאל, משמרים כדי שיהיה את מי לתקוף ונגד מי להסית. אלא שזו לא כל התמונה. חלקים בימין אכן מאמינים שכמעט 40 שנה אחרי המהפך הגדול, השמאל עדיין שולט במדינה, או שהימין לא שולט מספיק. ומה שפאתטי הוא שגם חלקים בשמאל מתבשמים מהקשקוש הזה. הם חשים שהישיבה הארוכה באופוזיציה היא לא שיקוף של המצב במדינה, אלא מין טעות טכנית כזו שנמשכת הרבה יותר מדי זמן, ולכן כל מה שדרוש לשמאל כדי לחזור לשלטון הוא לגייס את מוסדותיו וגייסותיו, ובעזרת קמפיין מוצלח, הטעות של 1977 תתוקן.

יש סצנה חזקה בסרט "ילדי השמש” של הבמאי רן טל על הקיבוצים. בבחירות 1981 – עם הקללות והעלילות על שמעון פרס – יושבים קיבוצניקים במרפסת, מול טלוויזיה בשחור-לבן, וצופים, המומים, בנאומו של מנחם בגין שצולף בארסיות במערך ובקיבוצים. החברים במרפסת אינם יודעים את נפשם, אינם מבינים איך ״גנבו להם את המדינה”. כתנועה, כמחנה, השמאל עדיין לא התאושש, כי לא הפנים את השינוי. חלקים בהנהגתו מרגישים כאליטה שלטונית. לכן באופוזיציה לא מתנהגים כאופוזיציה. תמיד ממלכתיים מדי, סומכים על המערכות הקיימות.

צריך לומר בבירור: בזה אחר זה חוסלו מוסדות השמאל, וכתוצאה מכך הצטמקה אחיזתו בציבור ויכולתו לטפח דור חדש של תומכים ומצביעים. חלק חוסל כתוצאה מאובדן השלטון, אך חלק משמעותי חוסל על-ידי השמאל עצמו, בנסיון אווילי להתנער ממורשתו שלו. כך חוסלו רבים ממפעלי ההסתדרות. השמאל לא השכיל לעשות מה שעשתה תנועה כמו ש״ס שעלתה באותן שנים גורליות, והקימה מוסדות בשליטתה הישירה, כגון רשת חינוך וארגוני רווחה וקהילה, בהבנה עמוקה שיציבות פוליטית מחייבת הקמת מוסדות.

במשך שנים השמאל בז לכך, מתוך תחושה אדנותית של מי שאין לו צורך בזה, משום שהכוח ממילא בידו. כיום הוא ניצב בפני שוקת שבורה: יש כמיהה עצומה לשינוי והחזון שלו נחוץ יותר מאי פעם, אך אין לו כלים. אין לו מוסדות חינוך, כלי תקשורת וארגוני קהילה. יש אמנם גופים כאלה, מעולים, שנחשבים כמזוהים עם השמאל, אך הם אינם קשורים למפלגות וגם אינם פועלים במאורגן ככוח פוליטי ומתוך מטרה פוליטית. בתחומים קריטיים, כמו התאגדויות עובדים שרשמו הצלחה מוכחת בשנים האחרונות, מקפידים חלק מראשי השמאל לשמור מרחק. הם מנוכרים לפוטנציאל הפוליטי של עבודה מאורגנת, תנועות נוער וחינוך. הכל ממוקד בכותרות בתקשורת, כאילו זו עדיין נוטה להם חסד. היא לא.

תנועה פוליטית חפצת חיים, חייבת להתחבר לאנשים מכל המיגזרים, כבר מגיל צעיר. לא ניתן לעשות זאת ללא עבודה חינוכית וחברתית. אף פעם לא מאוחר מדי. ומי שחושב שדרושה רק סיסמה שנונה בקמפיין בחירות, ימצא את עצמו שוב ושוב, כמו אותם חברים במירפסת, מול מדינה שפונה לכיוון אחר. 

פורסם ב״הארץ״