מאמר לבטאון לשכת עורכי הדין.
מאת ח"כ ניצן הורוביץ
כותרת המדור הזה היא "מדוע עזבתי את המקצוע". אלא שאני כלל לא עזבתי אותו, למרות שאינני עוסק בו. אמנם חברותי בלשכה מוקפאת, אך העיסוק המשפטי שלי חם מאין כמותו. כל שעשיתי מאז לימודי המשפטים וההתמחות, טבוע בחותם המשפטי והוא בבחינת עריכה של הדין, בעיקר משום שפניתי לזירה הציבורית: עיתונאי, פעיל חברתי, חבר כנסת. הכל נסמך על המשפט, על עקרונות היסוד החוקתיים, ומתנהל על-פי חוקי המשחק המשפטיים.
במבט לאחור קשה לי לתאר את חיי, ללא הרקע המשפטי. למדתי באוניברסיטת תל-אביב. פלילי עם פלר, אישי עם שאווה, מקרקעין עם רייכמן, מינהלי עם ברכה, מסים עם הדרי, וכמובן תורת המשפט עם גנז, וזכורים גם מתרגלים כמו נאווה בן-אור, נסים שלם ועוד רבים וטובים מאוד. מכיוון שהאוניברסיטה לא מוגדרת כישיבה, ותלמידיה אינם אברכים הזוכים לקיצבה, הרי כמו רוב הסטודנטים, גם אני עבדתי. הייתי עורך חדשות החוץ של עיתון "חדשות" ז"ל, ובסוף שנה ב' נדדתי לאותו התפקיד בעיתון "הארץ". מלכתחילה הגעתי אל האוניברסיטה היישר מסדיר וקבע בגלי-צה"ל, כך שכבר בתחילת הלימודים במקביל לעבודה בעיתונים, היה לי די ברור שהעתיד שלי בתקשורת. אלא שמצאתי משהו במשפט שריתק אותי: ההבנה שאנו, כחברה אנושית, ריבוניים לקבוע את הכללים. הדברים הם בידינו, על-פי החלטתנו. חוקי הטבע כבודם במקומם – והם נחקרים ונדונים בפקולטה אחרת. וחוקי האל ובעצם החוקים של אלה המתיימרים להיות פרשניו המוסמכים – גם להם מקום של כבוד, אבל בהיכלות אחרים. אצלנו, בהיכל הלבנים האדומות, עסקנו בהסדרים האנושיים: כיצד מחליטים עליהם, כיצד מכריעים בהם. האם החברה היא זו המעצבת את המשפט שלה, או שמא המשפט הוא המעצב את החברה, ואולי בעצם משפט וחברה חד הם?
כבר בתקופת הלימודים, היו שתי אסכולות בקרב הסטודנטים וגם בקרב המרצים בעצם. היו כאלה שראו במשפט כלי שהוא בעיקרו טכני: מכשיר – אמנם מורכב, מתוחכם, אבל עדיין מכשיר – ליישוב סכסוכים ולניהול משטרי, לא משנה מהו. לעומתם, היו אלה שראו במשפט השקפת עולם מסויימת, מסד של ערכים, אפילו דת חילונית. אני זוכר ויכוח סוער בשאלה האם ניתן לחוקק חוק גזעני. האם חוק כזה שעובר את כל שלבי החקיקה בכנסת, לפי כל הכללים, הוא קביל, או שבהגדרה, חוק או פסק דין אינם יכולים להיות גזעניים כי הם אינם חוקיים, אינם משפטיים, ואינם יכולים לנבוע ממערכת דמוקרטית?
את המסקנה שלי אימצתי מ"חוק, חירות ומוסר" של הארט, כבר בשנה א': חירות הפרט היא ערך מרכזי בחברה שלנו. אמנם ניתן להגביל אותה, אך ההגבלה חייבת להיות מוצדקת, באופן כזה שלעולם לא תיגרום נזק גדול יותר מיישום החירות המלאה. מכאן נובע הכל. מה הטעם בפיענוח עבירה, במאבק בפשע, אם לצורך כך רומסים את הזכות לפרטיות, את חופש התנועה, את זכות הקניין?
לעתים נדרש איזון בכיוון השני. לעתים מימוש זכותו של אדם או של קבוצה פוגע בזכויות של אדם או קבוצה אחרת. כיצד מאזנים? והדברים הולכים ומתחדדים ככל שהמבחנים קשים. מצבי חירום, ביטחון המדינה, מתח פוליטי – אז מתרחש מבחן האיזונים האמיתי של כיבוד הזכויות: גורלם של חשודים ועצורים בפרשיות קשות, היחס לביטויים מקוממים ופעולות פוליטיות שמרתיחות את הדם…
מהפקולטה ועד הכנסת הלכה והתחדדה אצלי ההבנה כי החירויות אינן "מכשול" או "מעמסה" בפני המשטר בדרך לניהול יעיל. הן המטרה. למענם קיים המשטר וקיימת המדינה: כדי להבטיח את חירויות האדם – כל אדם, כל אחד מאתנו. כי אם לא יהיו זכויות מלאות לכולם, לא יהיו זכויות לאיש. והרי הטעם בהגנה על המדינה הוא בהיותה דמוקרטית, כפי ששמענו אז בהרצאת אורח של אהרון ברק. אם למען ההגנה הזו נפקיר את הדמוקרטיה, כי אז המהלך לא יועיל. ולכן תפקידו הראשון של היועץ המשפטי לממשלה, כך למדתי מיצחק זמיר, הוא להגן על זכויות האדם. ובעלי בריתו הטבעיים במשימה הזו, כך סיפר, הם ארגוני זכויות האדם. כך שבעצם מה שעושים היום האגודה לזכויות האזרח וקו לעובד ויש דין, הוא מה שהיועץ המשפטי לממשלה צריך לעשות.
המאבק הזה, "לצדק יישומי" אפשר לכנות אותו, הוא שהביא אותי להמשיך להתמחות. רציתי לבחון את האיזונים הללו בתכלס: מהתיאוריה לפרקטיקה. במבט לאחור זו היתה אחת ההחלטות הטובות שקיבלתי. התחלתי בתיקי מסים סבוכים ורגישים אצל עורכות הדין המבריקות רינה מיוחס ואהובה סימון בפרקליטות ת"א, שמהן למדתי מהו שירות ציבורי למופת תחת לחץ כבד. את החצי השני של ההתמחות עשיתי אצל השופטת ברכה אופיר-תום. היא טיפלה אז בתיקים פליליים מהראשונים בישראל בתחום ניירות ערך – חובת תשקיף, עבירות של מידע פנים, מעורבות בעלי עניין… והיו גם התיקים הפליליים "הרגילים": סאגה אינסופית של אלימות ודמעות, שחשפו עולם שלם שלא הכרתי: בתי מעצר, נשים מוכות, הסתכלות פסיכיאטרית, עברייני מין, חוקרי נוער, והרבה הרבה משטרה. השופטת "שלי" ידעה לקרוא נאשמים ועדים כאילו הכירה אותם מימים ימימה, ובעיקר עבדה בלי סוף. שום תיק לא נלקח כמובן מאליו, שום תיק לא נדון כלאחר יד. כל פסק דין שיצא תחת ידיה היה בטון מוצק, וכדי להגיע לתוצאה כזו ההשקעה שלה היתה עצומה, והכל תוך כבוד וסובלנות בלתי רגילים.
אני זוכר היטב שהמתנתי בסקרנות רבה להחלטותיה, בסיום תיקים מתעתעים. לעתים רבות, לא היה לי מושג כיצד תפסוק במקרים שכאלה: קנס זעום או אולי מאסר ממושך? ובכלל – זכאי או אשם? לאחר שהייתי מסיים לקרוא את פסקי הדין המנוסחים בקפידה, אמרתי לעצמי אז שהלוואי ואני אוכל להגיע לראיה וניתוח חדים כאלה, שהם ההוכחה שניתן לעשות את האיזונים הללו שעליהם קראתי בספרים באוניברסיטה, שיש "שביל זהב" שאנשי משפט מסורים יכולים לסלול – מפסק דין ועד חוק בכנסת. והשבילים הללו כולם הם המסד של הדמוקרטיה הליברלית: שיטת הממשל המבטיחה את הרוח האנושית. כי בדמוקרטיה ליברלית הרוב, גדול ככל שיהיה, אינו יכול לפגוע בזכויותיו המוגנות של היחיד. בשביל הזה גם אני מתאמץ לצעוד מאז.