פורסם במגזין ״ליברל״.
מאת ניצן הורוביץ
כשנכנסתי לתפקידי כשר הבריאות ביקשתי מאנשי המשרד לבדוק כיצד נראית מפת המתחסנים של ישראל: מי נמצא בראש טבלת המתחסנים ואלו ישובים נמצאים הרחק בתחתית. תוצאות המחקר הוכיחו את מה ששיערתי: מפת המתחסנים חופפת למפה החברתית של ישראל. מצאנו התאמה ברורה בין מעמד חברתי-כלכלי לבין היענות למבצע החיסונים. ככל שהיישוב נמצא בעשירון נמוך יותר, כך גם אחוז המתחסנים נמוך יותר. ככל שהיישוב מבוסס יותר, חזק יותר – גם אחוז המתחסנים גבוה יותר. העשירים, המשכילים, המחוברים – מתחסנים יותר, המוחלשים והמודרים מתחסנים פחות. הישובים הכי מחוסנים בארץ הם סביון, כפר שמריהו ועומר עם 93 אחוזי התחסנות. הישובים עם אחוזי ההתחסנות הכי נמוכים הם הישובים כסייפה, חורה, ומועצת אל קסום שבנגב עם 9 עד 20 אחוז מחוסנים בלבד.
למה זה קורה? כי פערים חברתיים וכלכליים הם גורם מפתח בנגישות לבריאות. זה בדיוק העניין גם בקורונה: הפערים החברתיים יוצרים פערים במוטיבציה להתחסן, עניין שפוגע בבריאות של כלל האוכלוסייה. מה שאנחנו רואים במגיפה הזו, הוא הוכחה חותכת לחשיבות העצומה בצמצום פערים ובערבות הדדית למען החוסן של כולנו. מי שחושב שאפשר לקיים חברה דמוקרטית ואורח חיים ליברלי במציאות של קרעים חברתיים וכלכליים קשים וכואבים – שוגה באשליה חמורה. הפערים פוגעים לא רק במוחלשים, הם משפיעים באופן ישיר על כל אחד ואחת מאיתנו. זה נכון לקורונה, וזה לקח חשוב להתנהלות שלנו כמדינה וכחברה.
כאשר בודקים תחומים אחרים בישראל, שבים ונתקלים באותה מפה, באותם פערים, באותן מצוקות. המרחק בין המרכז לפריפריה הולך וגדל מבחינה חברתית ואת עקבותיו והשפעתו אפשר לזהות כמעט בכל נושא: מאלימות ופשיעה ועד לתוחלת חיים וגישה לשירותי בריאות. מקום הולדתו של אזרח יקבע במידה רבה את מצבו הגופני, נגישותו לחינוך ובריאות, איכות הסביבה שלו ואפילו את שיבוצו בצבא וסיכוייו להתקבל לאחת הפקולטות המבוקשות. לא רק שאין שיוויון, אין גם שיוויון הזדמנויות.
המשימה הגדולה שלנו היא לצייר את המפה מחדש, לצמצם פערים, לפעול בתבונה כדי לאחות את הקרע בין פריפריה חברתית ומרכז. זה הדבר המוסרי לעשות, וגם המהלך הכלכלי הנכון. הדמוקרטיה לא יכולה לעמוד רק על רגל אחת – זו של זכויות אדם הקלאסיות כמו חופש הביטוי או זכות המחאה. היא זקוקה גם לרגל חברתית – הזכות לבריאות, לחינוך, לדיור אנושי. כדי שדמוקרטיה תעמוד איתן היא צריכה להיות סוציאל-דמוקרטיה. בשורה של מדינות מתקדמות הוכח בדורות האחרונים שהסוציאל-דמוקרטיה מאפשרת להקטין את הפער החברתי וגם להעלות את רמת החיים ואיכותם. היא מכבדת אנשים עובדים ומעניקה להם תנאים טובים, בעודה מטפחת את חירות הפרט.
הזנחה, קיפוח ואפליה יוצרים אלימות, פשיעה ורמיסת החוק. שוטרים ובתי כלא הם החוליה האחרונה בשרשרת. משילות איננה רק השלטת סדר ובתי משפט, אלא החובה להזרים תקציבים באופן שיוויוני, להכיר בכפרים וביישובים ״לא מוכרים״ ולסגור אפליה ופערים של שנים.
זו מהותה של מדינת הרווחה שרואה את טובת הכלל, ולא רק את טובת המחוברים: שירותים ציבוריים איכותיים של בריאות, חינוך ותחבורה; איגודי עובדים חזקים שמהווים את הבסיס של תנועה חברתית ופוליטית; מדיניות מיסוי הגיונית שמתעדפת עבודה; תכנון עירוני וסביבתי שמאפשר מוביליות חברתית.
חברה שתסתגר בתוך מגזריה ומעמדותיה, מיעוטם ישעטו קדימה על גלי ההייטק, יעניקו לילדיהם חינוך פרטי וייהנו משירותי בריאות פרטיים וישכחו מאחור את כל השאר, לא רק שאיננה פועלת באופן מוסרי, היא גם פוגעת בחוסנה שלה. מגדל השן יקרוס. מי שלא ישקיע במערכות הציבוריות, יקבל פשיעה ואלימות, מי שלא ישקיע בבריאות הציבורית יקבל גלי תחלואה ועומסים בבתי החולים. בתקציב הזה הצלחתי להגדיל את ההשקעה בבריאות בצורה משמעותית. משבר הקורונה הוכיח עד כמה בריאות ציבורית חזקה היא נכס לאומי שמשרת את האינטרס של כלל אזרחי ישראל. ההישג התקציבי יאפשר לנו לחזק אותה לשנים ארוכות.
יש כאלו שבוחרים לשסות מגזר במגזר כדי לקצור רווח פוליטי, להשתמש בפערים כדי לזרוע שנאה ופירוד ולפעול להנצחתם. עלינו לשנות את הדרך, חובתנו להשקיע בשירותים חברתיים, במערכת בריאות ציבורית חזקה ושוויונית, ברווחה ובחינוך, לפרק את הקאסטות ולתת הזדמנות לכל ילדה וילד, זאת המשימה.