כל שבוע מניחים על השולחנות שלנו במליאה דף צהבהב. קוראים לזה "חכימא", יוזמה של הכנסת בענייני יהדות: מאמר קצר מאת אחד הח"כים על פרשת השבוע. להגיד לכם את האמת: אף פעם לא השתגעתי על זה. אני לא חושב שהכנסת או איזשהו מוסד רשמי צריך לעסוק בענייני דת. גם ככה יש לי לפעמים הרגשה שהכנסת הופכת לבית כנסת.
לכן לא גיליתי התלהבות יתרה כאשר פנו אלי וביקשו שאכתוב גם אני על פרשת השבוע. זמן רב הצלחתי לחמוק מהעניין, אך מנכ"ל הכנסת לא הירפה ולזכותו ייאמר כי הדף הזה דווקא מאפשר דיון פתוח, ולעתים גם ביקורתי – תלוי כמובן בכותב. לבסוף הסכמתי, ובחלקי נפלה פרשת השבוע הזה: פרשת חוקת. בדיעבד אני שמח שמנכ"ל הכנסת התעקש. וכך כתבתי שם תחת הכותרת – "בזכות הספק, בזכות הפיקפוק":
"מאז שקראתי את הסיפור הזה בפעם הראשונה, התקוממתי על הנוקשות והשרירותיות שעולות מכל מילה שלו. ברבות השנים למדתי והבנתי שהגישה הנוקשה הזו מאפיינת את יחסה של הדת אל הספק ואל הפיקפוק. והדברים נכונים לכל הדתות, לדת כמושג שאינו סובל עירעור. והכוונה כמובן לאלה שמפרשים את הדת ומייצגים אותה. כמו שאומרים הקאתולים: האפיפיור לעולם אינו טועה.
במרכז הפרשה עומד הסיפור של הוצאת המים מהסלע, שגולת הכותרת שלו היא החטא הגדול, כביכול, של משה, והעונש הנורא שהוטל עליו. וזו השתלשלות הדברים: בני ישראל נודדים במדבר וכמהים למים. הם רבים עם משה ואהרון ובוכים שהם גוועים בצמא. משה פונה לאלוהים, ונאמר לו שעליו לקחת את המטה, להקהיל את העם, ולדבר אל הסלע לעיני העם. עד כאן ההוראות.
חשוב להדגיש שבמהלך המסעות במדבר, כבר מתוארת פרשה אחרת של הוצאת מים מהסלע: בני ישראל הצמאים הגיעו לרפידים ודרשו ממשה מים. גם שם הם רבו עמו. משה פנה לאלוהים ונענה שעליו להכות בסלע. כך הוא עשה, ומים פרצו מהסלע.
בחזרה לסיפור שלנו. משה מקהיל את העדה ומכריז: "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?", ואז הוא מכה בסלע פעמיים, והמים יוצאים ממנו. אלוהים רותח ומטיל על משה עונש איום: הוא לא ייכנס לארץ ישראל יחד עם בני עמו. מדוע? "יען כי לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל ולכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם".
עד סוף חייו, משה מנסה להעביר את רוע הגזירה. הדברים מכמירי לב. "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה", הוא מתחנן. לשווא. "לא תעבור את הירדן", מבהיר לו אלוהים. משה מוכן אפילו להיכנס לארץ כאחד מפשוטי העם, לא כמשה הגדול. ללא הועיל. "ולא שמע אלי".
גזר הדין תיאטרלי מאוד: "ויאמר ה' אל משה – עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל… ונאספת אל עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרון אחיך." ומשה רואה את הארץ מנגד, ומת שם, בעבר הירדן.
אז מה היה חטאו של משה? מדוע בכלל הוא נענש? לפי רש"י, אלוהים ציווה על משה "לדבר" אל הסלע ואילו משה "היכה" בסלע. יש מי שטוען שמשה אף החמיר את העניין בכך שהיכה פעמיים על הסלע. מפרשים אחרים סבורים כי נענש בגלל שאמר "המן הסלע הזה נוציא לכם מים", ובכך התכוון לרמוז כאילו אלוהים אינו יכול להוציא מים מכל סלע שהוא…
כך או כך או כך, כל מי שקורא את הדברים אינו יכול אלא להתקומם. אף אחד מהפירושים לחטאו כביכול של משה לא מסביר, אפילו בקושי, עונש כל כך אכזרי. איך ייתכן שמשה ואהרן, שהוציאו את בני ישראל ממצרים והנהיגו אותם במדבר 40 שנה, ייענשו עד כדי כך שלא יורשו להיכנס לארץ המובטחת? איפה פה הקשר בין החטא ועונשו? הכלל המקובל הוא מידה כנגד מידה, והעונש חייב להלום ולהתאים לחטא, ומה הקשר בין פרשת הסלע לבין הכניסה לארץ ישראל? והכי קשה להבין במה חטא אהרון שצורף למשה באותו עונש נורא? האם לא ראוי לתת לנו הסבר סביר?
וזה לב העניין. אין הסבר סביר. יש אמונה, אמונה עיוורת. בלי ספקות, בלי פקפוקים, בלי מחאות. כל חריגה, כל סטייה מההוראות, ולו הקלה והזניחה וכנראה התמימה ביותר, תיענש ביד חזקה. ולא יועילו כל זכויותיו של משה וכל הישגיו האדירים, ולא יועילו חיים שלמים של מעשי מופת. סטייה קלה, שינוי קטן, ואין רחמים.
כדי להתמודד עם השורה התחתונה הכאובה הזו, הועלתה הטענה במקורות כי משה נענש בחומרה שכזו על חטאים אחרים, כגון חטא המרגלים. זו אולי השערה קלה יותר לעיכול, אבל אין לה סימוכין בפרשה. העונש נגזר על משה בו במקום. והיות וכבר היה אירוע של הוצאת מים הסלע, ההשוואה בין שני האירועים משלימה את הבהרת העניין העגום.
באירוע הראשון משה מקיים בדיוק את הציווי האלוהי. נכתב שם "ויעש כן משה", שפירושו בכל מקום: ללא כל שינוי, בלי שום חיסור או תוספת. לעומת זאת בארוע השני, זה לא נאמר. והמשמעות היא, ולאורך הדורות העניין הובהר עד תום, שמשלב מסויים של העניין משה ואהרון הם אלה שיוזמים את המהלך. זה חטאם הגדול: היוזמה. בדת אין מקום ליוזמה. ואין גם טעם ותוחלת בחיפוש אחר הצדקות והנמקות. נעשה ונשמע.
האם כה מועט ערך האדם בעינינו, ערכנו שלנו, עד שכך נבחר לנהל את חיינו? או אולי האמונה הראויה היא בנו, ברוחנו שלנו, ברוח האדם החופשי?
"שחקי שחקי על החלומות, זו אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך", כתב שאול טשרניחובסקי. ומה באשר לאלוהים, אתם שואלים? כיצד הוא יקבל זאת? "אלוהים יסלח לי", אמר היינריך היינה. "זה תפקידו".
שבת שלום, ניצן