פורסם בגירסה ראשונה באתר NRG ב-2005.
מאת ניצן הורוביץ
אודי: קמתי בשבע בבוקר, התרחצתי, התלבשתי, הוצאתי את הכלב המעצבן לטיול חפוז, בדרך לדלת שתיתי קפה, ובשמונה יצאתי מהבית בקריית בן גוריון בחולון, נכנסתי לאוטו, ונסעתי באיילון צפון למשרד בתל-אביב. 40 דקות השתרכתי בנתיבים העמוסים. בנקודה מסויימת התנועה פשוט עמדה על ארבעה נתיבים בלי לזוז. עוד 10 דקות המתנתי ביציאת השלום, ובערך 20 דקות חיפשתי חניה, כי החניון של העבודה היה כבר מלא. רק בתשע ורבע נכנסתי למשרד. איחרתי. כמו תמיד. אבל האיחור הוא כלום לעומת העצבים בדרך. וככה כמעט כל בוקר, חורף או קיץ, כבר שנים. שלא לדבר על הדו"חות.
ג'ודי: קמתי בשבע בבוקר, התרחצתי, התלבשתי, הכנתי סנדביצ'ים לילדים המעצבנים, בדרך לדלת שתיתי קפה, ובשמונה יצאתי מהבית ברחוב בן גוריון ברמת גן, והלכתי לתחנה של קו 61 כדי לנסוע למשרד בתל-אביב. רבע שעה חיכיתי לאוטובוס, יותר מחצי שעה עד שהגענו לתל-אביב בגלל הפקקים. האוטובוס זחל בין מאות המכוניות. בחיי, אם הייתי הולכת ברגל הייתי מגיעה מהר יותר. באמצע כמעט נשברתי, אבל הגשם בחוץ השאיר אותי באוטובוס. קצת אחרי תשע ירדתי. כמה דקות לאחר מכן נכנסתי למשרד. איחרתי. כמו תמיד. אבל האיחוד הוא כלום לעומת העצבים בדרך. וככה כמעט כל בוקר, חורף או קיץ, כבר שנים.
דודי: קמתי בשבע בבוקר, התרחצתי, התלבשתי, הוצאתי את הכלב ואת עצמי לטיול ארוך, הכנתי סנדביצ'ים לילדים המתוקים, התיישבתי לשתות קפה בנחת, קראתי עיתון, ברבע לתשע יצאתי מהבית ברחוב דוד ופולה בפתח תיקווה. עליתי על האופניים ובעשרה לתשע הייתי בתחנת הרכבת הקלה. אחרי שתי דקות הגיעה הרכבת. תענוג. שמתי את האופניים בקרון האחורי שמיועד לכך. שקט. רבע ממחיר מונית. מהחלונות הגדולים של הקרון החמוד, אפילו הרחוב הכי מכוער במדינה, ז'בוטינסקי של בני-ברק-רמת-גן, נראה פתאום נחמד כזה, זורם. בתשע וחמישה הגענו לתל-אביב. חמש דקות על שביל האופניים המסודר ברחוב ארלוזורוב. בתשע ורבע נכנסתי למשרד. איחרתי, כמו תמיד. אבל איזה בוקר של כיף. וככה כמעט כל בוקר, כבר שנים.
מה, לא מציאותי, דמיוני? למה דמיוני? כי זה טוב מדי? כי זו הדרך הנכונה, וכולנו יודעים שככה צריך להיות, אבל, נו, אנחנו גם יודעים שזה לא יקרה אף פעם כי זה נורא יקר/מסובך/גדול עלינו? אז לא. ממש לא. זה לא דמיוני, זה בכלל לא מסובך, ותתפלאו לשמוע שבניגוד למה שמנסים למכור לנו – זה גם בכלל לא יקר. רכבת קלה, חשמלית, כזאת שנוסעת על האדמה, או אוטובוס חשמלי בנתיב שמיועד רק לו, הם הדבר הכי פשוט, הכי קל, הכי זול, הכי מהיר, הכי הגיוני, הכי שיוויוני, הכי צודק, ולכן גם הכי ירוק והכי מתאים לנו. אלא שהבעיה מבחינת "מקבלי ההחלטות" בכלל איננה בעיית תקציב או ביצוע. זו בעיה של תפיסה.
אז לפני שנדבר על התפיסה המעוותת שמכניסה את כולנו לגיהינום תחבורתי וחברתי, כמה נתוני יסוד מהשטח הבוער:
* מדי שנה, בממוצע, נוספות בישראל כמעט 200 אלף מכוניות (לאחר קיזוז המכוניות שיוצאות מפעילות). אכן כן. מאתיים אלף מכוניות מצטרפות לכביש בכל שנה. תוספת של בערך 500 ליום, כל יום.
* מחצית ממקומות העבודה בישראל נמצאים בתחומי העיר תל-אביב.
* רוב הנכנסים לתל-אביב מדי בוקר מגיעים מהמעגל הקרוב, מגוש דן.
* רובם באים במכונית.
מסקנה אחת, מתבקשת לכאורה, היא סלילה מאסיבית של כבישים חדשים כדי לקלוט את העומסים הללו. ואם אין מקום לכבישים בגלל שהשטח כבר בנוי בצפיפות, אפשר פשוט להזיז את הבניינים כמו שעשו ברחוב קפלן בקריה, כדי שיהיו בו תשעה נתיבי נסיעה. תשעה, לא פחות. אפשר גם ללכת על כבישים דו-קומתיים, מנהרות תנועה, אוטוסטרדות פנים-עירוניות, מחלפים עצומים, חניוני ענק, ולא לשכוח גם את מסיכות הגז לתושבים. איך תיראה עיר כזו? כמו כביש אחד גדול. מדוע להגיע לעיר עשנה ורועשת כזו, פקוקה ופצוצה? באמת שאין שום סיבה. ובוודאי שאין שום טעם לגור במקום כזה, אלא אם כן אתה חבר באגודה לקידום האסטמה בישראל, או שאתה פשוט עני, כמו האנשים שנשארו לגור באזור התחנה המרכזית בדרום העיר.
יש, כמובן, מסקנה אחרת לגמרי. אבל קודם כל חייבים להפנים עובדה יסודית: שום תוספת כבישים אינה יכולה לעמוד בקצב כזה של גידול מכוניות בשטח עירוני. לא בגוש דן ולא בשום מקום אחר. הפתרון חייב, עובדתית, להיות אחר, אבל בנקודה הזו ממש מתרחש העיוות התפיסתי שמונע פתרון מוצלח וצודק. העיוות נובע, תמיד תמיד, לאו דווקא מהתנגדות לתחבורה ציבורית, או לתחבורה בריאה ונקיה כמו אופניים, אלא מהמחשבה שהיא צריכה להיות איזושהי אופציה בנוסף לרכב הפרטי שמקבל את העדיפות המוחצת. רק בנוסף, אף פעם לא במקום. הקיבעון המחשבתי מתמקד בכך שבשום פנים ואופן אסור אפילו לשקול לצמצם את השימוש במכונית ובתשתיות שהיא זוללת.
המפתח לפיתרון נכון מבוסס על ההבנה שתחבורה ציבורית מעולה ומתקדמת חייבת לבוא על חשבון חלק מהשימוש ברכב פרטי. לא יתכן, פשוט אי-אפשר, לעשות תחבורה ציבורית נכונה ומתוחכמת, כשמתייחסים אליה רק כברירת מחדל של אנשים משונים שמשום מה אין להם מכונית, ותוקעים אותה באותם נתיבי תנועה כמו המכוניות. זו בדיוק הבעיה עם האוטובוסים, ולכן השימוש בהם הולך ויורד בשנים האחרונות.
אני לא חושב שצריך לסלק את הרכב הפרטי. ממש לא. מכונית היא לפעמים חסרת תחליף. אבל בעלי המכוניות ואוהבי הנהיגה חייבים להבין, שגם האינטרס שלהם, שלנו, הוא לשדרג את התחבורה הציבורית על חשבון המכוניות. זה כל הרעיון. במקום שלושה נתיבי נסיעה למכוניות בכל כיוון ברחוב אבן-גבירול בת"א, יהיה נתיב אחד לרכבת קלה, ורק שני נתיבים למכוניות. חלק מנוסעי המכוניות יצטרכו לוותר על השימוש בהן, אבל רבים מהם יעשו את זה בשמחה לטובת אופציה כזו.
אפשר אמנם לטעון, כמו עיריית תל-אביב, שהפתרון היחיד הוא רכבת תחתית, תת-קרקעית, כזו שלא לוקחת נתיבים מהמכוניות, ולכן צריך להיאבק בתוכנית הרכבת הקלה באבן-גבירול ("הקו הירוק"). טעות מרה. אמנם רכבת תחתית זה באמת דבר מצויין, אבל זו אופציה לא ריאלית, בגלל העלות העצומה שלה וקשיי ביצוע מטורפים. ואם מישהו היום חוסם את הרכבת הקלה באבן גבירול, הרחוב המרכזי במדינה, הוא לא באמת עושה את זה למען רכבת תחתית, אלא בגלל החשש העמוק כל כך ממה שעלול להיתפס כפגיעה במכוניות.
ולמי שכל כך חושש להתגרות בהוד קדושתה המכונית, הנה, לסיום, סיפור מחו"ל: לאחר שבשנות ה-90', הלכו ותכפו התרעות החירום על זיהום אוויר בפאריס (למרות המטרו המפואר!), החליט ראש העיר החדש, סוציאליסט, לשנות את מערך התנועה בעיר, וחולל מהפך בחיי התושבים ועשרות מיליוני התיירים המבקרים בעיר. עיקר היוזמה: לצמצם את שטחי הכביש המיועדים למכוניות פרטיות (שמעתם נכון), לטובת נתיבים רחבים יותר לאוטובוסים ולרוכבי אופניים, ולהגדיל את האזורים המיועדים להולכי רגל. השינוי שיפר כמעט באופן מיידי את איכות האוויר: בפאריס פורסמו בשנה שעברה שתי התרעות חירום על זיהום האוויר, לעומת תשע ב-2001. אבל זה כלום לעומת השינוי החברתי: שיעור החברות החדשות שקמו בפאריס בשנה האחרונה עלה ב-10 אחוזים כמעט, ואילו האבטלה ירדה בפעם הראשונה זה עשרות שנים. ככה בונים עיר.