ההכחשות הרפות לא משכנעות איש. ישראל מזלזלת בברק אובמה במופגן. מעבר לשחורופוביה לא ממש מוסתרת, הצמרת הישראלית מרשה לעצמה להשתלח בו בזירה האמריקאית בהנחה שזה בעצם מה שחושבים עליו גם בארצו. לכן אין כאן התנגחות הרסנית בבעלת הברית הגדולה אלא שירות שישראל מואילה לעשות לחבריה, האמריקאים ״האמיתיים״, שגם הם כמהים להיפטר מהנשיא הנורא שלהם.
״כשלונו״ של אובמה מקובל על ישראלים רבים כעובדה מוגמרת. פקידים ועיתונאים קולטים את הרוח השחצנית הנושבת מירושלים: בנימין נתניהו הרי מחזיק מעצמו מומחה לאמריקה שיכול ללמד את האמריקאים, באמריקאית, מה טוב בשבילם. אלא שבסיפור הזה ישראל היא הגמל שלא רואה את הדבשת של עצמו, ונתניהו כבר מזמן לא מעודכן.
לקראת סיום הקדנציה השנייה שלו, ועם התלהטות המרוץ לבחירת יורש או יורשת, מתבלט אובמה כאחד הנשיאים האמריקאים החשובים זה שנים. ואילו יריביו הרפובליקאים, כולל הרפובליקאים הירושלמים, תקועים בהכפשות מרירות, עם אובססיה ללידתו וחייו של הנער ברי אובמה, במטרה לחשוף את זהותו ״האמיתית״ — שאינה אמריקאית אלא מוסלמית/אפריקאית/קומוניסטית — כמשרת אינטרסים זרים.
רוב האמריקאים, ובוודאי קהל הבוחרים הדמוקרטי, עם רוב גורף של היהודים, לא שועים להבלים הללו. הם מביטים תחילה במי שמפיץ אותם: קיצונים נוצרים המייחלים למלחמת גוג ומגוג ורואים באובמה את האנטי־כרייסט; חסידי לובי הנשק האוגרים במרתפיהם נשק כדי להדוף את הפלישה הקרובה מקנדה; אנשי מסיבת התה, אלופי החזירות הקפיטליסטית נוסח טראמפ, שחושבים שמי שחולה ואין לו כסף עדיף שימות; חסידי עונש המוות; מתנגדי הפלות וזכויות הלהט״ב. מלבד שנאת אובמה, יש לחלקם עוד עניין משותף: הם מתים על ישראל, לא כל כך על היהודים.
אל מול מופע האימים הצווחני הזה בולטות העובדות — אובמה מקיים את הבטחות הבחירות שלו: ביטוח בריאות, שגם אם אינו מושלם, מעניק לעשרות מיליוני אזרחים כיסוי בסיסי שלא היה להם כלל בעבר; אבטלה נמוכה (5% — חצי ממה שירש) וצמיחה מואצת שמאפשרות לאמריקאים לנשום לרווחה אחרי הקריסה המחרידה של 2008 — כן, זו הירושה העיקרית שקיבל מהרפובליקאים; סיום מלחמת השולל בעיראק, שלא השיגה דבר מלבד מאות אלפי הרוגים והפיכת המדינה לגל חורבות — הבסיס המושלם לצמיחת טירופי דאעש — עוד ירושה שרקח קודמו, בהמלצת הביטחוניסטים שיודעים מצוין איך לטפל בטרור, וגם נישואים חד־מיניים, ביטול החרם המגוחך על קובה, קידום נשים, והסכם הסחר הגדול בהיסטוריה — ההסכם הטראנס־פאסיפי שמקיף 40% מכלכלת העולם.
נכון, לקח לאובמה הרבה זמן להתניע, ויש גם הבטחות שלא עמד בהן. למשל, לסגור את המכלאה המבישה בגואנטנמו, או לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, שבו כשל לחלוטין. אך כשמסתכלים על המאזן הכולל, התמונה מרשימה — בוודאי בעיניים אמריקאיות. לכן נבחר לקדנציה שנייה, על אפם וחמתם של שונאיו שם וכאן. ומי שחושב שעכשיו ילמד את האמריקאים מה טוב להם וישפיל את מנהיגם, עדיף שילמד ממנו דבר או שניים על חזון והישגים, ובעיקר יתכונן לשלם: על התערבות מופקרת בפוליטיקה של מעצמה, על פגיעה ביהודים עקב בחירת צד שגויה כל כך, ועל שימוש נלוז וציני בביטחון ישראל לצורך קמפיין פוליטי פנים־אמריקאי. מבחינת ישראל, התוצאה כבר מובטחת: נזק כבד לאינטרס האמיתי שלה.
פורסם ב״הארץ״.