כמה היינו קרובים? ביום ראשון הושגה התקדמות ניכרת במו״מ. חלוקת התיקים כמעט הושלמה. ראשי גוש השינוי עמדו להודיע לנשיא כי עלה בידינו להרכיב ממשלה. איתמר בן גביר והמיליציות שלו העלו הילוך. הוא עצמו התנחל באולפנים. למחרת כבר החרידו האזעקות את שמי ירושלים. הערים המעורבות הפכו לשדה קרב. ישראל שקעה במערבולת של דם ואש ותמרות עשן. יחד איתה שקעה גם ממשלת השינוי. רק אז העז נתניהו להראות את פרצופו ולהשמיע קריאה, רפה וחלושה מאין כמותה, נגד הטירוף המשתולל.
אני מניח את זה כאן, בלי להיכנס לפירוט – ויש פירוט מלא, כדי להצביע על צירוף מקרים מופלא בין הדרמה הפוליטית ההיסטורית שעמדה להתרחש לבין ההסלמה בלתי נתפסת באלימות סביבנו.
ביום חמישי באתי לעכו. יום קודם ארעו מעשי זוועה בעיר הזו – פנינה של היסטוריה ותרבות, אתר מורשת עולמי של אונסק״ו. במשך שעות ארוכות השתוללו שם פורעים ארורים, ערבים ויהודים. דם נשפך, הצתות, ונדליזם. המשטרה לא נראתה. כך היה גם בלוד ובבת-ים, בטבריה, בחיפה. לאן נעלמה המשטרה? כשבאתי למחרת, עכו היתה מלאה בשוטרים, בכניסות ובכל צומת בעיר. הערב עבר בשקט. איפה היתה המשטרה אתמול ושלשום? שאלתי את פרנסי העיר. מה קרה כאן?
״ניצן, אתה אומר דברים קשים – האם אתה רומז שנתניהו רצה בהסלמה?״, שאלה אותי המראיינת ברדיו. אינני רומז דבר, אני מדבר ברור: מהרגע שהמנדט ניתן ללפיד לפני עשרה ימים, עבור באירועים הקשים בירושלים – בשייח ג׳ראח ובהר הבית, דרך כל מה שקרה מאז בערים המעורבות, וכלה בחזית מול חמאס בעזה, נתניהו עסק קודם כל במשימתו העליונה: הכשלת ממשלת השינוי. סייעניו הפעילו לחץ מטורף על אנשי בנט וסער. ישראל עלתה בלהב״ה.
״בן גביר מצית אינתיפאדה יהודית״, דיווח המפכ״ל לנתניהו, ״אנחנו לא מסוגלים להתמודד אתו״. תרשו לי להניח שנתניהו לא ממש הזדעזע מהדיווח הזה, שכבר היה ידוע לכל אדם שעיניו בראשו. הרי חבר הכנסת בן גביר הוא יציר כפיו של נתניהו. רק בזכותו הוא נמצא במשכן.
בימים האלה אין הנהגה ראויה בישראל. אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ, וְעַתָּה מְרַצְּחִים. ראש הממשלה וחבר מרעיו הם הכל מלבד דוגמא ומופת לעם. אין להם קווים אדומים. הביטוי הנפוץ עכשיו הוא ״לקחת את החוק לידיים״. אין עיוות גדול מזה. אין חוק שמתיר להכות אנשים, ליידות אבנים במכוניות, לשרוף חנויות.
לאן הולכים מכאן? הייאוש ניבט מכל פינה. יד איש באחיו. זה בדיוק מה שהם רוצים לגרום לנו – יאוש, ריפיון, כניעה. לא ניתן להם את מבוקשם. נכון, המצב קשה. הארץ המיוסרת הזו ספגה עוד מהלומה. אבל יש גם קולות אחרים. כמעט לא שומעים אותם בתקשורת המתלהמת, אבל הם חזקים. המוני אנשים יצאו בחמישי לרחובות ולצמתים בדרישה לעצור את האלימות. המונים ייצאו גם הערב (הנה רשימה חלקית של הארועים). בכל רחבי הארץ, מתקיימות אינסוף יוזמות של יהודים וערבים לשיתוף פעולה. ראשי ערים ויישובים, מנהלים ומורים, אנשי רפואה, פעילי שטח, תלמידים, עובדים – כולם רואים את הקריעה שבני עוולה מנסים לקרוע בנו, ואנחנו עומדים ביחד ועוצרים אותם. ראיתי זאת במו עיני בחיפה, בעכו, במעלות-תרשיחא. מרצ תעשה הכל כדי לעודד ולהוביל זאת.
הוכחנו את מעמדנו ומשקלנו בזירה הפוליטית ובמו״מ להקמת ממשלה. לאחר שמרצ הכפילה את כוחה בבחירות, השקעתי את כל המאמצים, ויותר מזה, כדי לשלוח את הנאשם לאופוזיציה, להביא את מרצ אל שולחן הממשלה בפעם הראשונה אחרי יותר מ-20 שנה, ולקבלת תיקים בכירים ומשפיעים. למרות כל הקשיים והמכשולים, למרות כל המקטרגים והמצקצקים, פעלנו באחריות, בהגינות, ומתוך דבקות מלאה בהבטחתנו לבוחרים. והיינו קרובים, מאוד.
מצביעי מרצ יכולים להיות גאים בהצבעתם. שותפינו בארגוני החברה האזרחית, פעילי זכויות האדם, תנועות הנוער הכחולות, הקהילה הגאה, אנשי החזית החברתית – בבריאות, בחינוך, ברווחה, פעילי הסביבה והאקלים – כל אלה יודעים כי הצבנו את מטרותיהם בחזית המו״מ שניהלנו. לא נחדל מלהניף את הדגלים האלה ולחתור למיקסום השפעתם.
עכשיו אנחנו ממשיכים בכל הכוח. הייאוש – לא בבית ספרנו. ״במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש״, נאמר במסכת אבות. נהיה אנחנו האנשים. אין מה לחכות לאור ירוק מצמרת המדינה. הוא לא יגיע. זה תלוי בנו, בכל אחד מאתנו – יהודים וערבים. הרי כולנו נצטרך לחיות כאן יחד ביום שאחרי.
בימים האחרונים חברי הכנסת שלנו ואני בתוכם, מקבלים שיטפון של איומים, תשפוכת של רעל ושנאה. אם מישהו חושב שזה מרתיע אותנו – הוא טועה. להיפך, זה מעודד אותנו להגביר את המאבק. יש לנו המון שותפים במאבק הזה. רוב העם מקיא ממראות הזוועה. הצטרפו אלינו ליוזמות המחאה, הפיצו את המסרים שלנו, חזקו אותנו מול הפאשיסטים. ואני מבטיח לא להרפות לרגע. אלו ימים גורליים, כולנו עומדים במבחן, וביחד אנחנו נמשיך ונתגבר.