פורסם במגזין "ארץ אחרת".
מאת ניצן הורוביץ
"המתח המתמיד בין אירופה המלהיבה, המתקדמת, לבין אירופה העכורה, האורבת כל העת בין הצללים, הוא אולי הסוד האירופי הגדול שמצליח לרתק אל היבשח, לקשור אליה ולהוציא ממנה את הדברים היפים ביותר, אר גם האיומים ביותר. הערץ את אירופה, אר הכר את כולה, על מחסניה התת־קרקעיים. תעב אח אירופה, אר הכר בגדולתה". ניצן הורוביץ, שהיה כתב עיתון "הארץ' בפאריס במשך שש שנים, מישיר מבט לנוכח השלדים במרתפיה של אירופה, וקורע אח המסווה מעל לתהליכים לא דמוקרטיים באיחוד האירופי החדש. עם זאת, הוא מציע לישראלים להבין כי יחסים קרובים עם אירופה הם אינטרס ישראלי ראשון במעלה
בחורף 1992, כמה ימים לפני חג מולד קר במיוחד, הגעתי כשליח עיתון "הארץ" לפאריס שהיתה אז בירתו של מימשל מוזר: סוציאליסטי ובראשו מלך. פרנסואה מיטראן הראשון והאחרון. גם אז, עוד בטרם נפתח המצוד הגדול אחר הזרים, בני הקולוניות לשעבר, שבאו לאושש את שוק העבודה ולתמוך במערכת פנסיות קורסת של קשישים לבנים המאריכים ימים מעבר לכל החישובים האקטואריים, גם אז כבר היה קשה למדי לזר למצוא דירה בפאריס. לא שהיתה מניעה חוקית, חלילה. דווקא בגלל מערכת חוקים נדיבה שמגנה על שוכרי דירות, החמיצו בעלי הבתים את פרצופם כלפי דיירים "עם פוטנציאל בעייתי". ומה יותר בעייתי מגבר זר עם שם מוזר?
בכל אופן, לאחר שיטוטים מייגעים ברחובות הרובע התשיעי, נמצאה דירה נאה ברחוב פונטיין. בניין בורגני יחסית, אם כי הבאר בחזית הרחוב, עטוי וילונות מחשידים וניאון אדמדם, רמז על פעילות בלתי מהוגנת בעליל הנסמכת על הקירבה המיידית לככר פיגאל.
בעל הדירה היה איטלקי, יליד סרדיניה, נשוי ליהודיה צרפתיה לבית לוי. הוא לא שש לקבל ישראלי, אך גם התקשה לסרב. היה חשדן תחילה. אף טילפן למערכת בתל-אביב כדי לוודא אם אכן נשלחתי מטעם העיתון. "מחבלים, בעיות, אתה יודע", הצטדק במבוכה. הדירה היתה שייכת לחמותו היהודיה, שנפטרה שנה קודם לכן. היא היתה באושוויץ, החמות, ולאחר המלחמה נפגשו בדירה הזו, במשך עשרות שנים, חבריה הניצולים. "חוג אושוויץ", קראו להם.
פתחתי את דלת העץ הכבדה מן הרחוב ונכנסתי עם כלבי לבניין. משמאל תיבות דואר גדולות, וממול גרם מדרגות מעוגל, מעקה עץ ממורק, ובתחתיתו גולת זהב – "תפוח" – שהוברק בקפדנות על-ידי עובד הנקיון. לאחר מספר ימים צילצל בעל הבית ושאל אם אהיה מעוניין במחסן השייך לדירה ונמצא בקומת המרתף. הבטתי בקרטון של הטלוויזיה שרכשתי, והשבתי בחיוב. כיצד יכולתי לשער שבאותו מחסן יתגלו השלדים שיגרמו לי בסופו של דבר לעזוב את רחוב פונטיין, ולהביט באירופה ללא כחל וסרק. "לא תבין את צרפת בלי להבין את וישי", קבע דודן צרפתי עם בואי לשם, ופרשת המחסן אכן היתה תחילתו של מסע ארוך לנבכיה הכמוסים-גלויים של האנומליה האירופית.
בעצם, את המחסן שהביא עלי את הצרות מעולם לא ראיתי. מספר ימים לאחר השיחה עם בעל הבית, נעלם הפתק עם שמי שהדבקתי על תיבת הדואר במדרגות. מיהרתי להדביק פתק חדש שסולק עוד באותו יום. למחרת דפיקה על הדלת. השכן מלמעלה. "נשיא אגודת הבניין", הציג את עצמו. אביו גר קומה מעליו והוריש לו את התפקיד לאחר עשרות שנים. "אתה צריך להתקין לוחית כדי לשמור על המראה המכובד של התיבות. זה בניין הגון", הסביר והביט בחשד בכלב. התקנתי לוחית מפלסטיק מיוחד, עם חריטה של השם שמקורו כאלף ק"מ מזרחה משם. HOROWICZ. התיבה היהודית.
השכנים לא האירו פנים, מלבד ישישה דקיקה בדירה הסמוכה ויצאנית שעבדה בבאר למטה. למעשה, השכנים לא האירו פנים גם להן. לאחר מספר ימים שב ומתדפק "נשיא" הבניין. "הנביחות בלתי נסבלות", כעס. אלא שלכלב היה ליקוי מוזר. הוא לא נבח מעולם. ההסבר על אילמותו של הכלב, לא סיפק את הנשיא. "הרעש כבד. איאלץ להתלונן".
בעל הבית שלי נזעק. "המנוול הזה", סינן והאדים כולו, "לא מספיק שהיא היתה באושוויץ". טרם הבנתי את הקשר, אבל הוא מיהר לעלות לדירת הנשיא, ולאחר חילופי דברים רמים, חזר להרגיע. "אל תדאג, הם יניחו לך עכשיו".
גב' לוי, ככל יהודי פאריס, נרשמה במשטרה. לא היה מנוס. ב-16 ביולי 1942 לקחו גם אותה. שוטרים צרפתים בשירות הגסטאפו. תחילה רוכזו היהודים לא הרחק ממגדל אייפל, באיצטדיון המקורה של מרוצי האופניים. משם הועברה לריכוז בדראנסי ואז להשמדה, בפולין. את הדירה תפס "נשיא" הבנין אז, אביו של הנשיא הנוכחי. "היה עדיף מאשר שהגרמנים יקחו אותה", הסביר אחר כך. גם את המחסן תפס.
כעבור שלוש שנים הופיעה גב' לוי ברחוב פונטיין. נטולת חפצים, נטולת ניירות. דירתה היתה תפוסה. הרישומים אבדו. איש מהשכנים לא הסכים לאשר את גירסתה כי הדירה שלה, חוץ מהשכנה הצעירה בדירה הסמוכה שעם סיום המלחמה נישאה לחייל אנגלי. הנשיא, בחרי-אף, נאלץ לפנות את הדירה, אך במחסן המשיך להחזיק. הרי לא היה לה כל רכוש לגב' לוי, ולא היה לה צורך במחסן. המשיך להחזיק מאז ועד אותה שיחת טלפון מבעל הבית שלי, לאחר 50 שנה, בה התבקש לפנות את המחסן. התבקש וסירב. "ריצפתי את המחסן, אפילו שמתי שם מנורה", נימק את בעלותו. בעל הבית איבד שליטה. "איך אתה לא מתבייש", צרח. "אתה זה שהלשנת על חמותי במשטרה, אתה החזקת 50 שנה במחסן שגזלת עם הדירה שלה ולא שילמת לה פרוטה, ועכשיו כשיש לי דייר שזקוק למחסן אתה מסרב?"
בסוף השבוע עוכבתי לחקירה על-ידי שלושה שכנים בתחתית גרם המדרגות. "מדוע לקחת את התפוח"?, שאל בחומרה הנשיא לשעבר, מחזיק המחסן, והצביע על הבורג הערום, נטול גולת הזהב המבהיקה. "ראו אותך לוקח את התפוח". בעל הבית הוזעק שוב. שוטר הגיע אחריו. שכנים התגודדו במסדרון. הבניין רעש. הקשישה מהדירה הסמוכה לקחה אותי הצידה. "גם אותי הם רצו לסלק", הנידה בראשה כלפי הקומה הסוערת למעלה. "לא יכולים לסבול שלקחה להם את הדירה, ועכשיו גר כאן ישראלי".
את המחסן לא קיבלתי. ויתרתי. הריב היום-יומי, האווירה המדכאת: הבניין הכביד עלי. בסוף הקיץ עברתי משם לרובע אחר, צעיר יותר, עם שכנים ספרדים ואלג'יראים, שני יהודים ושלושה כלבים.
לקח זמן עד שהבנתי שמה שהתרחש בבניין ברחוב פונטיין עשוי לבטא תפיסה שכיחה, אם כי פשטנית מעט, של ההיסטוריה האירופית, בוודאי הצרפתית, כמאבק בין שני כוחות רבי עוצמה: אחד זורם על פני השטח, נאור, מפעים, והשני זרם מעמקים – עכור – ממתין לשעת כושר להתפרץ החוצה. המאבק הזה הוא צרפת. צרפת "מולדת החירויות וזכויות האדם", צרפת "שכל לוחם חירות נושא אליה את עיניו", וצרפת של פאריס המעטירה, קריית האורות הזו "שתמיד תהיה פאריס". אבל זו גם צרפת של הדבר ((למשכתב: ד' סגול, ב' סגול)) , צרפת ש"בהאזינו אל קריאות השמחה העולות מן העיר, זוכר רייה כי שמחה זו סכנה צפויה לה בכל עת… כי מתג הדבר אינו מת ואינו נעלם לעולם, כי יכול הוא לנוח, רדום משך עשרות בשנים, ברהיטים ובכלי המיטה, כי מחכה הוא באורך-רוח בחדרים, במרתפים, במזוודות, בממחטות ובבלויי נייר, וכי, אולי יבוא יום, ולאסונם של בני-האדם וכדי ללמדם לקח, יעיר הדבר את עכברושיו וישלחם למות בעיר המתרוננת" ("הדבר", מאת אלבר קאמי, תירגם: יונתן רטוש).
רק באירופה הגיעו ומגיעים הזרמים הללו לעוצמות המסוגלות, מחד, להביא ליצירות המסעירות בהיסטוריה, ומאידך להכות את האנושות בדבר ((ד' סגול, ב' סגול)) הנורא מכל: קולוניאליזם, סחר עבדים, השמדת עמים, דיכוי באיכות מדעית וכל אלה בצירוף אידיאולוגיות מנוסחות היטב. המתח המתמיד בין אירופה המלהיבה, המתקדמת, לבין אירופה העכורה, האורבת כל העת בין הצללים, הוא אולי הסוד האירופי הגדול שמצליח לרתק את היבשת, לקשור אליה ולהוציא ממנה את הדברים היפים ביותר אך גם האיומים ביותר. תמונת הזרמים המקבילים מאפשרת לבחון את אירופה בעיניים מפוכחות. הערץ את אירופה, אך הכר את כולה, על מחסניה התת-קרקעיים. תעב את אירופה, אך הכר בגדולתה.
פרשנים פופוליסטים מציגים מעין רצף כרונולוגי בהיסטוריה המודרנית של אירופה לעלייתו של כוח נגדי אל פני השטח: התפרצות כמעט מדי דור. אם נתחיל במהפיכה הצרפתית, הרי לאחר דור באה הריאקציה. עוד דור: אביב העמים ובדור הבא מלחמת 1870 וטבח הקומונה של פאריס. עוד דור: פרשת דרייפוס ובדור הבא מלחמת העולם הראשונה, ובדור שלאחר מכן: הנאציזם וגרורותיו ברחבי אירופה, כולל הפאשיזם הצרפתי. בדור הבא: מלחמת אלג'יריה. ובדורנו? לא ברור. לה-פן, היידר? מלחמות יוגוסלביה? הגלובליזציה הפרועה שאירופה שותפה לה בלהט למרות שהיא מנסה להציג פנים אחרות? או שאולי אכן הגענו אל "קץ ההיסטוריה" הפנימית במובן הזה, והכוחות החשוכים נמצאים מחוץ לאירופה וכבר לא בתוכה? אולי באמת אירופה עלתה בדור האחרון על דרך חדשה והצליחה לחסל אחת ולתמיד את הנגיף הרדום במרתפיה, או לפחות ליצור את המנגנונים שימנעו התפרצות מחודשת שלו?
מאז קץ המלחמה הקרה, עם נפילת חומת ברלין, מתמקד הדיון הזה ביתר שאת בסוגיית האיחוד. היבשת הטילה עצמה למיכלי התסיסה של ניסוי מדיני נועז, שכמוהו לא נעשה בעולם, מעולם. חזון של כמה מדינאים אירופים רחבי אופקים – ענקים כז'אן מונה – התגלגל תוך שנים ספורות מתבוסת גרמניה, למסגרת ביורוקרטית, "כלכלית", בת שש מדינות בשם "קהילת הפחם והפלדה האירופית". זו קמה רשמית ב-1952 ורכשה עד מהרה חיים לעצמה. בתהליך מפותל ואליטיסטי שטיבו עדיין לא נהיר לרוב תושבי היבשת, ולא במקרה, היא מצליחה לגרום ל-25 מדינות – מפורטוגל ועד אסטוניה – להתרוקן מחלקים ניכרים מריבונותן ולהסתופף תחת כנפיו של "איחוד" בעל סמכויות נרחבות ואף מטבע משותף וחזק, והיד עוד נטויה. וכל זה על חורבותיה של יבשת עתיקה, אכולת שנאות וסכסוכים, שתושביה נלחמו אלה באלה כאחוזי טירוף. "להיות אירופי כיום, פירושו עבור צרפתי וגרמני, להישאר פטריוט ולחדול להיות לאומן", כתב לורון פאביוס, לשעבר ראש הממשלה היהודי של צרפת. ואכן אירופה כיום היא מודל להצלחת רעיון הפיוס, גם לסכסוכים עקשניים במיוחד. "אם אנחנו והגרמנים השלמנו, וגמרנו עם זה אחת ולתמיד, והאמן לי שמה שהיה בינינו לבינם האפיל על כל סכסוך אחר שאני יכול להעלות במוחי, אז באמת שאין שום סיבה שאתם לא תצליחו. הרי כמה זמן לעזאזל אתם נלחמים? 50 שנה בסך הכל? אנחנו כבר 1,000 שנה נלחמים, ועכשיו זה נגמר, לתמיד", אמר לי פעם שר החוץ הצרפתי ארווה דה-שארט. וזו אכן השאלה הגדולה המונחת לפתחה של אירופה על סף האלף השלישי: האם זה אכן נגמר, לתמיד, והאם האיחוד המתממש הוא התשובה.
נתחיל באירו. ללא ספק האפקט הפסיכולוגי של המעבר למטבע משותף – כבר כמעט שנתיים – חזק יותר מכל השלבים המכריעים שידע האיחוד מאז נחתמה אמנת רומא ב-1957 שהניחה את היסודות ל"הקהילה הכלכלית האירופית". אבל האירו, הנדבך העליון לכאורה של המיבנה האירופי החדש, אינו כזה בעצם. הוא רק מדגיש באופן דרמאטי את כל הבעיות שעמן מתמודד האיחוד. "למה הדבר דומה? לרכבת שנכנסת לתחנה לפני שהניחו את הפסים", מסביר ההיסטוריון הפולני ומנהל מוזיאון אירופה קז'ישטוף פומיאן. הפסים הללו הם איחוד מדיני ואיחוד צבאי שאינם קיימים, ולכן עדיין מותירים את אירופה במעמד של "ענק כלכלי וגמד מדיני" – הגדרה ששימשה בעבר לגרמניה, וכיום לתיאור אירופה המתאחדת. המשך המצב של היעדר גיבוי פוליטי לאיחוד המוניטארי, עלול לערער את האירו. "אחרי הכל, בטווח הארוך מטבע משקף לא רק את הפוטנציאל הכלכלי של מדינה אלא גם את יכולתה לקבל החלטות פוליטיות", הסביר האנס טיטמאייר, הנשיא המיתולוגי של הבונדסבנק.
הננסות המדינית היא הסיבה המיידית לתסכול האירופי מההתמודדות מול ארצות-הברית, במיוחד זו הרפובליקנית של מימשל בוש. התסכול נפרק בפעילות האירופית בארגונים הבינלאומיים, במיוחד באו"ם, כמו בנסיון המרשים, אך הכושל, למנוע מארה"ב לצאת למלחמה בעיראק. או בנסיון להשיג השפעה מדינית בסכסוך הישראלי-ערבי: תסכול עמוק ומתמשך המוזן בסכומי הכסף הגדולים שאירופה העבירה למימון תהליך השלום – היא התורמת הגדולה לרשות הפלסטינית – אך לא זכתה בהשפעה ממשית, בוודאי שלא ביחס לארה"ב.
הננסות המדינית היא תסמין לבעיית היסוד של האיחוד: היעדר התשתית – קרקע מיושרת וחצץ – שעליה אפשר להניח את פסי האיחוד הפוליטי. היעדר התשתית מכונה בפי קברניטי הנציבות בבריסל "הגירעון הדמוקרטי". זה הפער בין אליטה פקידותית מתוחכמת, שמעולם לא נבחרה ואינה פועלת על-פי מצע שזכה לאישור דמוקרטי, שתימרנה את אירופה לאיחוד, לבין ציבור שנגרר לכך כמעט בעל-כורחו. העובדה שהאיחוד אינו קורם עור וגידים בדרך דמוקרטית, אינה מטרידה יתר על המידה את חסידי האסכולה "הפונקציונליסטית" השולטים ביד רמה במוסדות האיחוד. אלה מאמינים גדולים באפקט "הגלישה" (SPILLOVER EFFECT) . להערכתם, ועד עתה נראה שצדקו, המטרה הסופית של אירופה – האיחוד הפוליטי – תושג באמצעות אינטגרציה רבת-שלבים, שהמאפיין הבולט שלה הוא מעבר בלתי-נמנע משלב לשלב, כפי שהיה עד כה. השלב הבא, העומד בפתח ממש, הוא גיבוש החוקה האירופית. אני מחזיק בידי את טיוטת המסמך הזה. המבוא נפתח כך (בתרגום חופשי): "אירופה היא יבשת נושאת ציוויליזציה; שתושביה, שבאו אליה בגלים נמשכים מאז שחר ימי האנושות, פיתחו בה בהדרגה את ערכי הבסיס של ההומאניזם: השיוויון בין בני-האדם, החירות, וכיבוד ההגיון…", ואין כמעט ספק שגם החוקה הזו שרוצה ליצור את "ארצות הברית של אירופה" תאושר למרות שהדיונים בה אינם חורגים מקבוצה צרה של נציגים, תחת שרביטו של הנשיא הצרפתי לשעבר ז'יסקאר-ד'אסטאן, במנותק לחלוטין מהציבור. בין היתר, יוצרת החוקה הזו תפקיד חדש של "נשיא אירופה" וגם "שר החוץ של אירופה", שמן הסתם יקיים את אחד ממסעותיו הראשונים כאן אצלנו.
אך מעבר לרכבת האיחוד נטולת הפסים, אירופה עדיין מתחבטת בבעיית היסוד: הרצון להבטיח את מקומו של האדם – כל אדם – במערכת החברתית. למרות הפתיח החגיגי של החוקה האירופית העתידית, יש האומרים עדיין, והם רבים, שאדם משמעו אירופי, ובמשתמע לבן. אחרים אומרים נוצרי, והמהדרין מביניהם "יודאו-נוצרי". אבל כמעט איש אינו אומר "יודאו-נוצרי-מוסלמי". גם אנשי החזון הנוכחיים שמגבשים את החוקה האירופית מתקשים אפילו לדמיין אירופה מוסלמית או שחורה. זה פשוט לא מסתדר להם. ואין המדובר רק במכשולים שמערים האיחוד על תחנוני ההצטרפות של טורקיה, אלא על מקומם של האירופים החדשים שהולכים למסגד והאירופיות החדשות שרוצות לבוא לבית הספר עם חיג'אב. איש כמובן גם אינו מתאר לעצמו שמרוקו המרוחקת רק 14 ק"מ מ"אירופה" תזכה אי-פעם להצטרף אליה, אבל קפריסין כן. מדוע בעצם? האמת שמלבד אידיאות-פיקס גיאוגרפיות שאבד עליהן הכלח יחד עם תבלון גזעני עז, אין לזה הצדקה. כפי שאין הצדקה לכך שמבין מאות חברי האסיפה הלאומית של צרפת או גרמניה אין כמעט מוסלמים, למרות שאלה מהווים כ-10אחוז מהאוכלוסיה. וכושלות הטענות שעל-פי "ערכי הרפובליקה" של צרפת לא משנה אם אדם הוא מוסלמי או יהודי כל עוד הוא "צרפתי", ולכן אין אפילו להציג שאלה בסגנון "כמה חברי פרלמנט מוסלמים יש בצרפת". השאלה לגיטימית ורלבנטית, והתשובה הצרפתית "הרפובליקנית" המסורתית שלחבר פרלמנט מוסלמי, ככזה – כמוסלמי – אין מקום בצרפת, כבר אינה תופסת.
אירופה, המערבית, טרם באה לידי הבנה עם עצמה גם ביחס לבסיס שעיצב את עידן השלום הפנימי בו היא שרויה מאז תום מלחמת העולם: מדינת הרווחה. מה שהיה, ובצדק רב, מודל למפלגות סוציאל-דמוקרטיות בכל העולם, והתקבל באירופה עצמה גם על-ידי הימין הפוליטי, כורסם בדור האחרון, לעתים לבלי הכר. החל בתאצ'ר הבריטית, עבור דרך אסנאר הספרדי, וכלה בימים אלה בברלוסקוני האיטלקי – מדינת הרווחה האירופית נשחקת לעפר. במדינות הקומוניסטיות לשעבר שיצטרפו לאיחוד באפריל התהליך מתרחש בקצב מואץ ביותר. ההגנה על מקום העבודה, העבודה המאורגנת, ודיני העבודה בכלל, מערכת הפנסיות והבריאות הממלכתית, התמיכה הסוציאלית, והחינוך הממלכתי חינם. אמנם בשום מקום באירופה לא הצליח מישהו לחבל ביסודות מדינת הרווחה בזמן כה קצר וביעילות כפי שעושה זאת כאן בנימין נתניהו, אבל אפילו בשוודיה – המודל האולטימטיבי למדינת הרווחה – היה אולוף פאלמה מתהפך בקברו לו היה רואה מה ארע למדינת הרווחה שלו.
למרות הגירעון הדמוקרטי באיחוד והבעיות החברתיות הבלתי-פתורות, אירופה מנסה כביכול להציג דרך עולמית אחרת אל מול ההגמוניה האמריקאית. אין מדובר רק בעמדה שונה לעתים ביחס לסוגיות בינלאומיות כאלה ואחרות כגון מעמדו של יאסר ערפאת, אלא ביומרה חשובה להציע קול נוסף. למנוע עולם חד-קולי. אולי אף להציע "דרך שלישית": שביל זהב אירופי בין הקומוניזם שקרס לבין הקפיטליזם האמריקני הדורסני והגלובליזציה שלו. אלא שאירופה לא באמת מסוגלת להשמיע קול אחר, וגם כנראה שלא באמת רוצה. לספרד, איטליה, פולין והונגריה קולות שונים לחלוטין. הכוונה בעצם לקול צרפתי-גרמני-רוסי, אך אפילו הוא אינו אחיד כלל, וגם כשמצליחים להפיק אותו, הוא נשמע – אבוי – די דומה לקול האמריקאי הדומיננטי, רק במבטא מעט שונה.
הדוגמא המאלפת היא מה שארע בספטמבר בוועידת ארגון הסחר העולמי (WTO) בקנקון שבמכסיקו. הוועידה הזו ראויה לתואר "היסטורית", משום שלראשונה בתולדות ארגון הסחר, לא התקבלה עמדתן של המדינות העשירות, והוועידה הסתיימה בפיצוץ. מי שהוביל את הקו המתנשא והכוחני בקנקון היו דווקא מדינות האיחוד האירופי. ארה"ב לא נטלה חלק פעיל בכך, משום מה. אולי העדיפה שמישהו אחר יעשה במקומה את העבודה השחורה. אירופה, בכל אופן, קיבלה על עצמה את התפקיד בהתלהבות והוכיחה כי בכל הקשור לגלובליזציה של ההון הגדול, העידון האירופי המפורסם נעלם באחת. ובעצם, אין להתפלא. ההון הגדול הוא כיום בינלאומי, או ליתר דיוק אמריקאי-אירופי, ובמילה אחת: לבן. מתוך 100 החברות עם הנכסים הזרים הגדולים בעולם, 30 הן אמריקאיות, 18 יפאניות (האם הם "לבנים"?), ו-31 בריטיות, צרפתיות וגרמניות (נתוני UNCTAD), וחלקן מתמזגות ומשקיעות זו בזו במסגרת מגמה כללית של ריכוז העושר. "מרצדס" היא חברה גרמנית, הלא כן? לא בדיוק. שמה בעצם "דיימלר-קרייזלר" והיא חברה רב-לאומית לכל דבר. שלא במקרה, החברות עם הנכסים הזרים הגדולים ביותר הן גם החברות הגדולות בכלל בארצותיהן. כן, עדיין חברות רבות הן בעלות זהות אמריקאית או אירופית ברורה, אך זו תחרות עיסקית טהורה כפי שקיימת בין חברות אמריקאיות שונות. החברות האירופיות אינן מציעות "קול שונה", וממשלותיהן אינן באמת מטפחות קול כזה. ההון הגדול – בין אם רובו אירופי, או אמריקאי – מעוניין באותה מטרה: למקסם את עצמו. והתסכול האירופי היחיד נובע מכך שאמריקה אולי מצליחה יותר. אך אל דאגה. אירופה צועדת באותו כיוון, וזה בעצם הכיוון בו הלכה מאז ומעולם. הרי מי יותר מהבריטים, הצרפתים, הספרדים, ההולנדים, והבלגים יודע למצוץ את לשדן של מדינות פחות מפותחות ומתוחכמות?
אבל מי שרוצה לראות באירופה שעל סף האלף השלישי רק את אירופה של עלילות הדם, הפוגרומים, תאי הגזים, פער המעמדות המחריד, סדנאות היזע, והקולוניאליזם הברוטאלי, חוטא לאמת הרבה יותר ממי שרואה באירופה רק שגשוג, קידמה ושלום הרמוניים. למרות בעיות היסוד של אירופה, רק סומא לא יכיר בשינוי העמוק, המהותי, שהתחולל בה. זו אירופה "אחרת" בכל המובנים, ממש כפי שגרמניה של 2003 עם גרהרד שרדר ויושקה פישר, היא באמת, ובאופן הכי עמוק, גרמניה "האחרת". קץ המלחמה האיומה אכן פתח תור זהב מופלא שאיפשר ליבשת השסועה ביותר, לנוע בנתיב מדיני וכלכלי חסר תקדים. יש אמנם בעיות קשות של פערי אוכלוסיה לאורך קווי שסע אתניים וגזעיים, אך המגמה היא בפירוש לכיוון של השתלבות, על כל החיכוכים הכרוכים בכך. האיחוד הוא קפיטליסטי, ללא ספק, אבל לליברליזם כלכלי כשהוא מאוזן במעורבות של המדינה וברשתות הגנה חברתיות, יש גם יתרונות, כמו למשל כירסום במעמד האריסטוקרטיה, מוביליות חברתית, ועידוד גדול ליצירה. אירופה של היום, למרות החששות העמוקים שמקננים בה, היא בכל זאת מגוונת במידה בלתי-רגילה: עמים, לשונות, דתות, ותרבויות – אלה לצד אלה, לעתים באותה עיר, ובדרך כלל בשלום ובשלווה.
בכל מקרה, בעיות היסוד של אירופה וחיבוטיו של האיחוד אינם נוטלים, בשום צורה ואופן, את העוקץ מהביקורת האירופית כלפי הכיבוש הישראלי בשטחים. הרעיון שביקורת הנשמעת באירופה על ישראל אינה הוגנת מעצם טיבה, משום שהאירופים (כל האירופים?) אינם ראויים להשמיע ביקורת (שום ביקורת?) – רעיון כזה משמיט את הקרקע תחת כל ביקורת שהיא. ואולי זו בעצם מטרת מפיצי הרעיון הזה: להתחמק מדיון בביקורת לגופא, באמצעות הצגת המבקר כצבוע ואף "אנטישמי". אין ספק שיש מימד של צביעות בדיפלומטיה האירופית. הוא, אגב, אינו גדול יותר ביחס לישראל מאשר בסוגיות בינלאומיות אחרות. אך האם אין צביעות כזו, וגדולה ממנה בהרבה, בדיפלומטיה האמריקאית, שלא לדבר על הישראלית?
הנסיון רב-השנים של גורמים שונים בישראל לתאר את אירופה כ"עוינת", גובר בתקופה האחרונה. למעשה, ככל שמתרבים פשעי הכיבוש וגוברת במקביל הביקורת הבינלאומית, כך גולש המאמץ הישראלי להדוף את הביקורת הזו לאפיקים היסטריים, כגון הכתרתו של נשיא צרפת בתואר "אנטישמי". דווקא נסיונה המר של אירופה והדרך החיובית שעברה מאז, בתוספת הקירבה הגיאוגרפית והתרבותית והעניין ההדדי הגדול עושים את האירופים לשותף מועדף לישראלים ולמי שצריך להאזין לביקורתו משום שהיא נאמרת מתוך הבנה וקירבה. דווקא מישראל יש לצפות כי תשתמש בהגדרה "אנטישמי" במשורה ובזהירות רבה. כאשר מכתירים את האירופים כולם כ"אנטישמים", מוחקים באחת את כל ההבדלים העמוקים שהיו ועודם בין מדינות וחברות באירופה ביחס ליהודים. יתכן שצרפת לא עשתה הכל כדי להתמודד עם מורשת וישי. נותרו עדיין "חורים שחורים" בהיסטוריה הצרפתית. אך המאמץ הצרפתי בכיוון הזה בעשור האחרון הוא גדול מאוד. ובכל אופן אין חולק כי גרמניה – מקור החורבן – התמודדה עם עברה באופן הנוקב ביותר, וגם הסיקה לקחים חשובים מההתמודדות הזו.
ויש גם אינטרס. האירו מייצג אזור שתוצרו הכלכלי קטן אמנם מזה של ארה"ב אך נפח הסחר הבינלאומי שלו גדול מזה של ארה"ב, ובהחלט ייתכן שעם התגבשות האיחוד הפוליטי והצבאי, האירו אף יאיים על מעמדו של הדולר. בגוש האירו חברות 12 מדינות, ובתוך כמה שנים מספרן עשוי להגיע ל-40-35. גם מדינות אגן הים התיכון, כגון מדינות המאגרב, יעדיפו ככל הנראה להחזיק באירו כמטבע שני, ולא בדולר, בשל הקירבה לאירופה וקשרי הסחר עם היבשת. וישראל? "ישראל מתנהגת כמו אי באוקיינוס האטלנטי ולא כמדינה במזרח התיכון", אמר הפרופ' אלפרד טוביאס, בראיון ל"הארץ". זאת למרות שהיא נהנית ממעמד מיוחד באירופה בזכות הסכם הסחר שלה עם האיחוד והשתתפותה בתוכניות המו"פ שלו. הסחר הישראלי עם אירופה "העוינת" גדול בהרבה מהסחר עם ארה"ב. יחסים מפותחים בין אירופה לישראל כדאיים ומוערכים מאוד באירופה, וכדאיים הרבה יותר לישראל אך מוערכים בה פחות.
הישראלי נושא את עיניו אל אמריקה הרחוקה, והיא אכן רחוקה מכל מיני בחינות. הברית עמה כעת נראית כבלתי-מעורערת, יציבה ואמינה בהרבה מהידידות החמוצה שמציעים האירופים הקרירים הללו. במיוחד כשהיא נסמכת על השפעתם הגדולה של יהודי אמריקה. אך לא כך היה תמיד. הפרו-ישראליות הלוהבת של וושינגטון היא יחסית קצרה, ובכמחצית משנותיה של המדינה לא רק שלא היתה מובנת מאליה, אלא לעתים בלתי-מורגשת כלל. אמריקה אוהבת לעתים לטפוח לעצמה על השכם ולהציג את עצמה כמצילת היהודים מציפורניה של אירופה "האנטישמית". ישראל צריכה להיות חכמה יותר ולא להיתפס להצגת הדברים הפשטנית הזו. אין צורך בבחינה מעמיקה של ההיסטוריה המודרנית כדי לעמוד על אפיזודות וגישות שליליות במופגן באמריקה כלפי יהודים, כולל פליטי הנאצים. ויש לזכור שאנטישמיות יש באמריקה גם כיום, ויש לה מאפיינים משל עצמה.
הציונות ההרצליאנית נולדה כאשר חזה הכתב הצעיר של עיתון וינאי בטקס המשפיל של תלישת דרגותיו של הקפיטן דרייפוס בבוקר חורפי בחצר ה"אקול מיליטייר" בפאריס. רק אז הבין הרצל כי למצוקת היהודים לא יהיה פתרון באירופה, בה אגב חיו אז כ-85 אחוזים מיהודי העולם. מאה שנים לאחר מכן אירופה היא ביתם של 13 אחוז בלבד מהיהודים. רובם חיים היום בישראל, ואין הוכחה מוצקה מזו להתגשמות החזון של אותו צעיר מבריק. לאירופה היה חלק מכריע בשינוי הזה. לא ברור אם היא מודעת למלוא אחריותה, אך גם עליה עבר שינוי כביר. אמנם השלדים עדיין משקשקים במרתפיה, אך התהליכים העוברים עליה ראויים לתשומת לב גדולה ומחייבים גישה צלולה. ודאי שישראל, מכל בחינה שהיא, חייבת לטפח את הזיקה לאירופה. התנכרות וזילזול הם איוולת לשמה.