מטרתו היתה ונותרה אחת ויחידה: לשרוד בשלטון, יהא המחיר אשר יהא. בשבוע שעבר כתבתי לכם עד כמה היינו קרובים להקמת ממשלת שינוי, וכיצד בתזמון מקרים מופלא פרצה כאן התבערה בדיוק ביום בו היינו מוכנים להציג את הממשלה שתשלח אותו לאופוזיציה.
ומה עכשיו? הפסקת האש בעזה והרגיעה בתוך הארץ – שתיהן שבריריות למדי – מחזירות את המגעים הפוליטיים אל קדמת הבמה. כעת עומדים בפנינו מספר אפיקי פעולה. קודם כל, הקמת ממשלה חדשה. כל עוד המנדט נמצא בידי הגוש שלנו, לא נוותר על שום אפשרות להקים את ממשלת השינוי. כל מי שעדיין פינטז שיוכל לקבל מביבי שלל תופינים ורוטציות אם יחבור אליו, נוכח (בפעם המי יודע כמה) שמדובר בשקרן כפייתי, נוכל מדופלם, שאין להאמין לאף מילה היוצאת מפיו. ״הוא משקר כמו שהוא נושם״, אמר לי מישהו המכיר אותו היטב. לא שגנץ או סער זקוקים למידע הזה – הם חוו את העניין על בשרם – ובכל זאת מה שארע בשבועיים האחרונים ממחיש גם לאחרון התמימים עד כמה מסוכן לעשות עסקים עם נוכל.
במקביל, נגביר את המאמצים בימים הקרובים להעביר חקיקה חשובה בכנסת, במטרה לקבוע כמה מושכלות יסוד, כגון מה שאמור להיות מובן מאליו: שאדם הנאשם בעבירות פליליות חמורות, לא יכול להרכיב ממשלה או לכהן בראשה. יותר מחודש נותר עד למיצוי המהלכים הפוליטיים, בטרם תתפזר הכנסת. כמו שראינו, חודש זה המון זמן, ובזמן הזה הנאשם מבלפור ימשיך לעשות הכל, אבל הכל, כדי להקים לעצמו ממשלת חסינות או, וזה התרחיש המועדף עליו, לגרור את ישראל לבחירות חמישיות – הטירוף בהתגלמותו. מבחינתו שתהיה ממשלת מעבר לשנים, בלי תקציב, בלי כנסת, בלי מינויים, העיקר שהוא יישאר בבלפור.
הנשיא ריבלין שיסיים את תפקידו עוד שבועיים, אמר אחרי הבחירות האחרונות, הרביעיות, שהדמוקרטיה מיצתה את עצמה. רבים התרעמו עליו, אך מה שאמר מצביע על מציאות שחלקנו מעדיפים להדחיק: המצב הישראלי הנוכחי כבר איננו דמוקרטי.
ֿאין פיקוח פרלמנטרי על הממשלה, ובעצם אין ממש פרלמנט וגם אין ממש ממשלה, אלא בעיקר ראש ממשלה שמשפטו מתנהל כעת וכנראה יימשך שנים, תוך התקפה בלתי פוסקת על מערכת המשפט, והוא עושה במדינה כבשלו.
אינני מחסידי ״רק לא ביבי״. אני סוציאל-דמוקרט, אדם חופשי, ורוצה בשינוי חברתי ומדיני. אלא שלמרבה הטרגדיה הכל תקוע בשאלת ראש הממשלה, ובמצבו הנוכחי ראש הממשלה הוא איש מסוכן. ״יש לו תאוות שלטון וכוח, הוא ואשתו״, אמרה איילת שקד באותה הקלטה מעניינת. ״זה כמו הרודנים, כמו דיקטטורים, הם לא מוכנים לזוז״.
במאבק הזה על נשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית, מרצ מוכנה לשלב כוחות עם גורמים אחרים, גם כאלה שרחוקים מאתנו מבחינה פוליטית. כי ראינו וחווינו על בשרנו עד כמה גדולה הסכנה באבדן הדמוקרטיה. כדאי לזכור עוד דבר אחד: אין שום דבר מובטח וקבוע בדמוקרטיה. אחרי הפריחה הדמוקרטית הגדולה של שנות ה-80 (דרום אמריקה) וה-90 (מזרח אירופה), יש מאז תחילת שנות ה-2000 נסיגה בכל העולם. שורה של מדינות עברו ממצב דמוקרטי למצב חצי דיקטטורי או דיקטטורי לחלוטין. זו המגמה העולמית. עליית ביידן בארה״ב, מסמנת אלטרנטיבה ואפשרות לצומת דרכים. האם נידרדר לכיוון של ארדואן, פוטין, בולסונארו או אורבן, או שנצליח לחלץ את עצמנו, כמו שארה״ב נחלצה מלפיתת החנק של טראמפ, ולעלות על דרך המלך הדמוקרטית? החודש הבא יהיה גורלי לעתידה של ישראל הדמוקרטית, ואנחנו מתייצבים למאבק במלוא הנחישות. אין לנו ארץ אחרת.
