ככה זה מתחיל

 

צפייה מוגזמת בסדרות הוליוודיות גורמת לנו לראות את העולם בצורה של בום-טראח. עני נהפך בין-לילה לעשיר מופלג. שפחה חרופה מתעוררת בבוקר כנסיכה. מעטים חסרי כל סיכוי מכניעים פתאום אימפריה אכזרית. סיפורי סינדרלה שכאלה מרע לטוב, וגם מטוב לרע: נשיא אהוב נרצח על ידי בני בליעל שבין לילה הופכים את הארץ לדיקטטורה נוראה. פושע שעושה את המכה האכזרית מכל. אסון טבע שמחריב את העולם כולו…

הכל קורה ומוכרע באופן פתאומי, מהיר ביותר. אין תהליכים, אין מורכבות, אין גוונים של אפור. הכל שחור-לבן, הכל בום-טראח. בגלל שגם רוב הסיקור התקשורתי שלנו מתאים את עצמו לתעשיית האשליות הזו ורואה בעצמו סוג של בידור שנועד מעל הכל לספק לצופים שואו טוב, אנחנו כבר לא רואים ולא יכולים להבחין בתהליך אלא רק במפץ, בכותרת המפוצצת. הזיכרון הקולקטיבי שלנו קצר כחייו של יבחוש בן שלולית. כל המפצים הללו שורדים כמה שעות בבליל הרשתות והאתרים, עד איזשהו מפץ חדש.

אבל אם עוצרים לרגע ומנסים להיזכר מה קרה ומה אמרו לפני חודשיים ושנתיים, רואים תהליכים שהם הרבה יותר מסעירים ודרמטיים מרוב הכותרות המפוצצות של היום-יום. למשל, מצבה של הדמוקרטיה הישראלית.

הרבה אנשים חושבים שדמוקרטיה נגמרת באיזה אקט של סרט: הפיכה, התנקשות, מזימת רשע פתאומית. לפעמים זה אכן כך, אבל ההיסטוריה מראה שכאשר דמוקרטיה נגמרת בדרך כזו היא כנראה היתה כבר קודם צולעת, חבולה, ולא ממש דמוקרטיה.  ההתנקשות או ההפיכה רק סיימו תהליך ארוך.

אנחנו עכשיו בארץ באמצע תהליך כזה. כאשר יריב לוין או איילת שקד יגיעו למשרד המשפטים, הם יקחו את התהליך הזה עוד כמה צעדים לתהום.

התהליך התחיל מזמן. מתי? בסרט ״משפטי נירנברג״ מנסה השופט האמריקאי להבין איך זוועה כזו יכלה להתרחש, איך הכל התחיל, ועוד בארץ מפותחת ותרבותית כביכול. במוקד העניין לא עומדת ההשמדה הגדולה, אלא פרשה אחרת, קטנה כביכול, המבוססת על סיפור אמיתי, פרשת כצנברגר:  משפטו של יהודי זקן שהואשם במגע אסור עם נערה ארית, לפי חוקי נירנברג. השופט הנאצי הרשיע את כצנברגר, והוא הוצא להורג. שנים אחר כך, בתאו בכלא, השופט הכה על חטא אך התחנן ונשבע בדמעות כי לא ידע וודאי שלא התכוון להשמדת ההמונים שקרתה זמן רב אחר כך. ״הר יאנינג״, ענה לו השופט האמריקאי, ״זה קרה כאשר דנת למוות אדם שידעת שהוא חף מפשע״. זו היתה האבן הראשונה שנפלה: עיוות הדין. אחר כך זו כבר רק שאלה של זמן עד ששאר האבנים נופלות.

אני מספר את הסיפור הזה לא כדי לומר ששואה בפתח. אנחנו לחלוטין לא במצב דומה ואין שום בסיס להשוואה כזו. אלא כדי שנבין את משמעותם של תהליכים. מתי ואיך דברים מתחילים, ובעיקר מתי צריך לעצור אותם ולשנות כיוון.

כבר שנים שהמדינה לא מקיימת פסקי דין מסויימים של בתי משפט. כבר שנים שיש מערכות שלטון ואזורים שלמים שבהם שוררת אווירה של הפקרות ואי-חוקיות גלויה. שלא כולם שווים בפני החוק, ויש חוקים ודינים שונים לאנשים לפי מוצאם, צבעם, דתם. שפערים חברתיים יוצרים חוסר שיוויון עצום ועוני גדול… ככה זה מתחיל. ככה נשברת דמוקרטיה.

התהליך הוא לא בלתי-הפיך. הוא הפיך בהחלט. וזה בא מלמעלה. האם הנהגת המדינה רוצה לקחת את ישראל למקום דמוקרטי, מתקדם, נאור, או להאיץ את  התהליך שהופך אותה למדינה חשוכה, מושחתת, שרוב אזרחיה נאבקים על הישרדות. על זה הבחירות. על דמות המדינה.

חזק ואמץ, ניצן