בשבת השחורה נחרב קיבוץ ניר עוז ונחרבה משפחת דן. סבתא כרמלה בת 80, הנכדה נויה, נערה עם צרכים מיוחדים, שני הנכדים סהר וארז, ואביהם עופר קלדרון – נחטפו לעזה. משפחה אחת, חמישה חטופים.
הסבא, אורי דן, היה חבר שלי. אורי היה הרבש"ץ האגדי של ניר עוז, מחנך וקולנוען. כיליד טוניסיה שלט בצרפתית, והיה שליח עליה בצרפת, וגם איש שלום בכל רמ"ח אבריו. "שלום? פה? שני קילומטר מהגבול הנורא הזה, עם כל התרמילים של הפצמ"רים שאתה מלקט ומכין מהם חפצי נוי?", שאלתי פעם. כן, השיב בלהט, והסביר שדווקא משום שהוא מסייר בשטח כבר שנים, מסור לענייני הביטחון, ומכיר היטב את מה ואת מי שזוממים מעבר לגבול, הוא יודע שלסיפור הזה אין פתרון שהוא רק צבאי.
השבת השחורה נחסכה מאורי שנפטר לפני כמה שנים. אם היה בחיים, אין לי ספק שהיה מסתער על המרצחים, ואולי היה מצליח להציל נפשות. ניר עוז, הבית הירוק של משפחת דן, ילדיהם ונכדיהם, עלה באש. שורדי הקיבוץ המטופח שהפך לתל חורבות, פונו חסרי כל למלון באילת. צריך להבין את מימדי הזוועה: 400 איש חיו בניר עוז. לפי הניו יורק טיימס, כמעט מחצית מהם נרצחו, נחטפו או נעדרים. "הטבח בניר עוז" הוא כבר ערך בוויקיפדיה.
אף פעם לא היה קל ביישובי העוטף. "שערי עזה הכבדים", כדברי משה דיין, רבצו על ניר עוז מיום היווסדו ועד יום חורבנו. יש לי תמונה שצולמה ביום העלייה לקרקע ב-1955: שממה גמורה מסביב, רק חול וחול, ושער עץ גדול עם הכתובת "לא עייפי דרך, כי אם מפלסי נתיב" – הציטוט הידוע של מאיר יערי, מנהיג השומר הצעיר. עברו שנים ומישורי החול נהפכו לגן פורח. זה היה מקום יפהפה.
ניר עוז, כמו שאר יישובי העוטף, אף פעם לא זכה באמת לעדיפות לאומית גבוהה. הכסף הגדול זרם למקומות אחרים. אבל על גבול עזה הסתדרו וגם שגשגו. עד כדי כך, שלמרות המכות הבלתי פוסקות שהאזור הזה ספג, בכל יישוב היתה רשימה ארוכה של אנשים שביקשו להצטרף ולגדל שם את ילדיהם.
אני מנסה לדמיין מה עובר עכשיו על כרמלה, והמועקה לוחצת בחזה. אישה מבוגרת וחולה שזקוקה לכדורים וטיפול יום-יומי. בכל יום שעובר פוחתים הסיכויים שלה להישאר בחיים. והנכדים החטופים, האם הם נמצאים יחד? מי מטפל בהם? איך מרגיש אדם שאמא שלו וילדיו נחטפו? מערכת הביטחון לא סיפקה לבני המשפחה האבלים אפילו איש קשר. עד לרגע זה איש לא כינס אותם והסביר מה קורה. זה בלתי נתפס.
כדי שניר עוז יחזור ויפרח, כרמלה וכל החטופים חייבים לחזור הביתה. בלעדיהם, לא יהיה שיקום של העוטף, ולא רק של העוטף. המדינה כולה לא תוכל לחזור למסלול, אם החטופים יופקרו לגורלם. מהממשלה עולים קולות בלתי נסלחים. בצלאל סמוטריץ' הכריז שם "שצריך להיות עכשיו אכזריים, לא להתחשב יותר מדי בשבויים". הגיבור הגדול סיפר לחבריו הזחוחים, שהגיע לתובנה הזו מהקלישאה החבוטה של מערבון הוליוודי. בינתיים הוא אפילו לא עסוק בזה. מה שמעניין עכשיו את שר האוצר ושותפיו זה להעביר במהירות את הכספים הקואליציוניים למוסדות חרדיים וחרד"לים. כנראה הוא חושש שימיו ספורים, וצריך להזדרז ולרוקן את הקופה.
החזרת החטופים היא לא רק חובה מוסרית אנושית ויהודית עליונה, אלא מהלך קריטי לעתיד המדינה. מחדלי המלחמה הזו גרמו לאובדן אמון בשלטון שכמוהו לא היה פה מעולם. ברגע האמת, נעלמה הממשלה, התפוגג הצבא וכשלו המוסדות. לזה בדיוק פילל נסראללה עם קורי העכביש שלו. הפקרת החטופים, התעלמות מחפירה מהמשפחות, היא דקירה ישירה בלב הישראלי. כולם יבינו, עד אחרון האזרחים והחיילים, שאם יאונה לך הרע מכל – המדינה שלך לא תהיה שם איתך. אתה לבד, מופקר לגורלך. אין פגיעה קשה יותר בישראל, מאשר תחושה כזו. לא נוכל להתאושש כשצל ענק כזה רובץ עלינו.
כולנו ניר עוז, כולנו משפחת דן.
פורסם ב״הארץ״.