כשרק התחיל את ההרפתקה הפוליטית שלו ועורר בעיקר קיתונות של לעג, טראמפ התרברב שתומכיו כה נאמנים לו, שגם אם יעמוד באמצע השדרה החמישית בניו-יורק ויירה במישהו, הם ימשיכו להצביע עבורו. "זה מדהים", אמר והביא עליו עוד גלים של בוז ובדיחות בתקשורת, אבל הוא צדק.
את התובנה המזעזעת הזו על אוהדיו ועל מסע הבחירות שלו, טראמפ סיפק כבר בחורף 2016, כשנאלץ להיאבק בשורה של מועמדים באיווה – התחנה הראשונה בפריימריז על המינוי הרפובליקני לנשיאות.
שמונה שנים חלפו, והתמונה לא השתנתה. תומכיו של טראמפ מעריצים אותו ומוכנים למחול לו על כל איוולת וכל זדון שהגיבור האהוב שלהם ביצע (או יבצע). בעצם, התיאור הזה לא מדוייק. בעיני תומכיו, והם אומרים את זה בגלוי ובגאווה, האישומים נגד טראמפ, ההרשעות שלו, השערוריות – כל אלה רק מחזקים את תמיכתם בו.
ויש עוד הבדל בהשוואה לקמפיין הראשון: הפעם טראמפ מוביל בענק, במספרים פוטיניים, בלי שום תחרות כמעט. המועמדים האחרים, כגון ניקי היילי, נראים כמי שטראמפ שתל במירוץ כדי שיהיה לו את מי לנגח – דרך הפעולה היחידה שלו.
הנה דוגמא אופיינית: נגד טראמפ עלו אינספור תלונות על הטרדות ותקיפות נגד נשים. הוא עצמו סקסיסט בוטה. התפרסמו אפילו הקלטות שלו מתרברב כיצד כפה את עצמו על בחורות צעירות. האשמות כאלה היו מחסלות כל מועמד אחר. אבל טראמפ צולח את העניין בקלילות.
פגשתי הרבה תומכות של טראמפ לאורך השנים, ותהיתי איך הן מוכנות להצביע לאיש נקלה כזה. התברר שזה זה לא מפריע להן כלל. חלקן טענו שמדובר בעלילות ושקרים, וחלקן אמרו שכל הגברים כאלה וטראמפ לפחות לא מסתיר… בכל אופן, גם בקמפיין הראשון מול הילארי קלינטון, וגם בפריימריז הנוכחיים מול ניקי היילי, טראמפ יורד נמוך, הכי נמוך, ותומכיו ותומכותיו עולצות וצוהלות.
תלי תלים של ניתוחים ושורה ארוכה של ספרים ומחקרים נברו בקמפיינים של טראמפ, כולל באמצעות ראיונות עומק עם עוזריו ויועציו לאורך השנים. ההסברים המקובלים להצלחתו מתמקדים בהשפעה הקטסטרופלית של הרשתות החברתיות, בהקצנה ובאווירת הקונספירציות שהן יוצרות, ובמשבר הקפיטליזם שמעמיק את הקיטוב החברתי ויוצר שכבות רחבות של ממורמרים. אל מול אלה, הדמוקרטיה הליברלית הוותיקה מתקשה להתמודד, והיא מאבדת אחיזה בשורה של מדינות, גם בישראל.
במקרה של טראמפ יש עוד סיבה להצלחתו: המועמדים מולו. המפלגה הדמוקרטית, כמו המערכת הישנה כולה, דבקה במועמדים שחוקים, עייפים, ובעיקר מימסדיים מאוד. הילארי קלינטון וג'ו ביידן הם דוגמאות מובהקות. זה לאו דווקא עניין של גיל, וטראמפ בן ה-77 הוא ההוכחה, אלא הזיהוי המוחלט עם המערכת הוותיקה והמימסד המפלגתי העבש. עד כדי כך שרבים מתומכי הדמוקרטים, בוודאי צעירים, מתקשים להצביע למועמדים כאלה. איזו בשורה הם יכולים להביא אחרי שמילאו את התפקידים הבכירים ביותר במשך עשרות שנים? הרי ביידן נמצא בפוליטיקה מאז 1969(!). הוא כיהן כסנטור 35 שנה, היה סגן נשיא במשך שמונה שנים, פעמיים התמודד לנשיאות וכיהן כנשיא במשך ארבע שנים.
לעומתו, טראמפ מסתער על הבחירות חדור תחושת נקם על "הדחתו" לפני 4 שנים. רבים מתומכיו משוכנעים שניצח אז, אך נצחונו נגזל בידי הדיפ-סטייט. עכשיו הם נחושים לנצח. במציאות הזו יש לו סיכוי גדול לחזור לבית הלבן. המינוי הרפובליקני כבר בכיסו, ומול ביידן מצבו טוב.
במחנה הדמוקרטי אין הרבה התלהבות, אבל העסק ממש לא אבוד ומי שטוען שנצחון טראמפ הוא בלתי נמנע, הוא תבוסתן וחסר מעוף ובעיקר בעל זיכרון קצר. טראמפ הנפוח מאגו והאדרה עצמית, כבר הובס על-ידי "סליפי ג'ו" בפעם שעברה. יותר מזה: הוא היה הנשיא האמריקאי הראשון מזה 28 שנה שהפסיד בבחירות. לא "בלתי מנוצח" ולא "מלך".
ביידן הביס את טראמפ באמצעות קמפיין יעיל וממושמע, אבל לא בנוק אאוט. 70 מיליון איש הצביעו לטראמפ – שמונה מיליון יותר מאשר ב-2016. ביידן ניצח בזכות יתרון מזערי של כמה אלפי קולות במספר מדינות מפתח. בדיוק כמו שטראמפ ניצח את הילארי קלינטון ארבע שנים קודם. הקולות האלה יכולים בקלות לעבור מצד לצד, וזה עלול לקרות עכשיו. כך שהעסק לגמרי פתוח. מה שחשוב להבין הוא שיש דרכים להתמודד עם אויבי הדמוקרטיה. המסיתים ומפיצי השנאה והפייק לא תמיד מנצחים. לשוחרי החופש יש אמצעים רבים, חוקיים ופוליטיים, להדוף את הגלים המסוכנים הללו. חשוב להשתמש בהם.
טראמפ כבר נפסל מהתמודדות במספר מדינות בגלל מעורבותו בהסתערות על הקונגרס – המרדה לכל דבר ועניין. יש נגדו גם אישומים כי פעל להטות את תוצאות הבחירות. אמנם תומכיו מגיבים בבוז מוחלט, אבל יש ראיות רבות לנסיונות למנוע בכוח את העברת השלטון. סביר להניח שזה לא מה שימנע ממנו את ההתמודדות ובית המשפט העליון יאפשר לו לרוץ, אבל הנתיב הזה חשוב. חשיפת המזימות הללו מאפשרת להבין את תכנית הפעולה של טראמפ למקרה שינצח.
במקביל למאבק המשפטי, יש דוגמאות בעולם למערכות מוצלחות נגד פופוליסטים ודמגוגים מסוגו. בברזיל למשל, הובס בולסונארו בן דמותו של טראמפ, על-ידי לולה הוותיק. בפולין הצליחה האופוזיציה של מספר מפלגות להביס את הממשלה האנטי-דמוקרטית שנחשבה לחזקה מאוד. בשני המקרים, המוני מצביעים הבינו כי אם לא ייצאו לקלפיות, ארצם תיקלע לקשיים חמורים וגם חייהם יושפעו מכך. חשיפת התכניות הזדוניות של הטראמפיסטים לעתיד החברה האמריקאית – מסייעת לגיוס מצביעי נגד.
רכיב חשוב הוא גיוס של החברה האזרחית. בפולין ארגונים שונים הובילו קמפיינים ציבוריים להבאת מצביעים לקלפיות – בעיקר נשים וצעירים. בארה"ב זה קריטי. שיעור ההצבעה נמוך מאוד באופן מסורתי, הצעירים לא נלהבים מהצמד ביידן-האריס, ואילו תומכי טראמפ טעונים באנרגיות. ככל שיותר נשים, יותר צעירים ויותר שחורים יצביעו במדינות המפתח, התפלגות הקולות תשחק לידי הדמוקרטים.
יש עוד עניין דרמטי. הפופוליזם הקיצוני מולך ברשתות. קשה להתחרות בו בזירה הזו, הבוטה והמוטרפת. נקודת התורפה שלו היא השטח. בפולין, האופוזיציה הדמוקרטית נכתשה בתקשורת שבשליטת הממשלה. אבל המפלגות והארגונים עבדו בשטח, והגיעו לאנשים פיזית. המקבילה האמריקאית היא עבודה פוליטית דרך ועדי עובדים, ארגוני נשים, ארגוני מיעוטים, וכמובן התשתית העניפה של המפלגה הדמוקרטית. ביידן מכיר אותה לעומק. זה אולי יתרונו היחיד מול הג'ורה של טראמפ. אם ינהל היטב את השטח הדמוקרטי – הוא יוכל לנהל קרב בלימה מוצלח ולהסיר את האיום הגדול על אמריקה והעולם.
ולכל אלה בימין הישראלי שמשום מה מתגעגעים לטראמפ, נזכיר רק זאת: בימים הקשים ביותר שלנו, מייד לאחר 7 באוקטובר, טראמפ בחר דווקא ללעוג לישראל על חולשתה, לשבח את חיזבאללה ולהתפעל מהיוזמה של חמאס, ולקינוח גם לגדף את שר הביטחון גלנט. טראמפ לא חבר, אלא משענת קנה רצוץ. הוא האחרון שאפשר לסמוך עליו בשעת חירום. למרבה מזלה של ישראל לא הוא ישב בבית הלבן ב-7 באוקטובר, ויש לקוות שגם לא יחזור לשם.