כששמעתי את ראשי המתנחלים שמילאו השבוע את הכנסת, נזכרתי במורה שלי להיסטוריה. "גוש קטיף 2, עקירה, גירוש, כלייה, גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה", הם זעקו, ואני חשבתי על "הקוזאק הנגזל".
בפעם הראשונה שמעתי את הביטוי הזה מהמורה הנערצת שלי בגימנסיה בראשון-לציון, ד"ר פליציה קראי. המורה פליציה, היום היא בת 85, היתה בעלת כישרון דרמאטי אדיר. שחקנית של ממש. בשיעורים שלנו היא היתה שרה, ונואמת, ומדקלמת מונולוגים שלמים בעל פה, ועושה חיקויים של דמויות היסטוריות, קופצת ועוקצת במיני ביטויים בפולנית, יידיש, גרמנית, רוסית, צרפתית… זו היתה המורה היחידה שבסוף השיעור, כאשר צילצל הפעמון, לא רק שהתלמידים נשארו לשבת כדי להמשיך לשמוע אותה, אלא היו נפגשים איתה גם אחרי הצהריים, וגם אצלה בבית, להמשך השיעורים המלהיבים שלה. כי זו היתה זכות ללמוד אצלה, וגם התלמידים הכי "מופרעים", כמו שקראו להם, חשו בזה היטב.
המורה פליציה היא ניצולת שואה, וכל השיעורים שלנו במשך כל שנות התיכון, עסקו בלי יוצא מן הכלל במזרח אירופה וביהודיה. לא משנה אם תכנית הלימודים חייבה ללמד את המהפכה הצרפתית, תולדות ארץ ישראל, או ההיסטוריה של רומא, אחרי כמה דקות כבר היינו בפולין או רוסיה עם שירים וסיפורים, מהפיכות ופרעות, ובעיקר שואה, מכל הכיוונים ובכל הזוויות. והאמת ששיטת פליציה היתה הרבה יותר מוצלחת משיטת משרד החינוך. היא דיברה בכיתה על מה שעניין והלהיב אותה, והעבירה את ההתלהבות הזו אל התלמידים שלה, והם לא שוכחים.
גם לא את הקוזאקים. זה היה ביטוי שהדביקה לכל אחד שנהג בכוחניות: מאיזה שר פולני ועד תלמיד גדל גוף שדחף שולחן בשיעור. וכשמישהו מהסוג הכוחני, דמות היסטורית או מישהו בכיתה, היה מציג פנים של מסכן, היא שלא יכלה לסבול העמדת פנים וצביעות, היתה מכריזה "אוי אוי אוי – זעקת הקוזאק הנגזל".
על זה חשבתי השבוע בכנסת בעניין חמישה הבתים, בשכונת "גבעת האולפנה", בבית אל. בתים שנבנו ביודעין, ואומר זאת שוב, ביודעין, על קרקע פרטית של אנשים פרטיים. פלסטינים, אגב, אם מישהו עוד רואה בהם אנשים עם זכויות. כבר במהלך בנייתם הוצאו להם צו הריסה. אין מחלוקת על העובדות. הן אושרו בערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר. עניין חלוט.
אנשי ראש הממשלה חשו לעזרה והגו פתרון יצירתי. לא נהרוס. ננסר את הבתים מהיסודות ונעביר אותם בשלמותם, על פלטפורמות ענקיות, למקום אחר. זה הזוי, אמרו (בצדק, אגב) המתנחלים. כבר עדיף בולדוזר. אבל לא, חלילה, רק לא בולדוזר. הוא עלול לעורר נשכחות, הוא יכניס מחדש רעיונות מטרידים על אפשרויות של פינוי.
אז צריך הסדרה. צריך חוק שיכשיר את השרץ. חוק ההסדרה. על זה הצבענו השבוע בכנסת. כל התנחלות/השתלטות/היאחזות, גם בקרקע פרטית לחלוטין, רשומה בטאבו, כמו הדירה שלי בחולון או הבית שלך ברעננה, תיגזל מבעליה, והקניין יעבור לידי המשתלטים שיהפכו לבעליו החוקיים של הנכס. תיקון קל: לא באמת ברעננה או בחולון. שם קניינו של אדם הוא עדיין זכות יסוד, זכות חוקתית. מדובר בשטחים הכבושים, או ליתר דיוק בנדל"ן פלסטיני.
מה שמאפיין את הסיפור הזה, כמו הרבה סיפורים אחרים בכנסת הנוכחית, הוא מחיקה מוחלטת של גבולות הבושה. הרי השטחים זרועים בהתנחלויות. המון. לא בהן מדובר פה. רובן הגדול הוקמו על קרקע של "המדינה". איזו מדינה בדיוק? איך נקבע שהקרקעות האלה הן "אדמות מדינה"? ומה בדיוק החוקיות של כל זה? על זה אנחנו נאבקים כבר שנים. אין חוקיות, שיהיה ברור. אלא שפה יש עליית מדרגה באי-חוקיות: קרקע פרטית לחלוטין שנלקחה ביודעין מבעליה. אגב, גם זה כבר קרה בעבר. רוב הגזילות והסיפוחים מהסוג הזה הוכשרו בדיעבד בכל מיני תרגילים ורמאויות. פה יש עוד אלמנט שהופך את העסק לבעייתי במיוחד. פסק דין. חתום. של בית המשפט העליון, לא פחות.
אז נעקוף את בית המשפט, אמר לי בלי למצמץ אחד מעסקני המתנחלים. הכנסת היא הריבון והיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, הדגיש, ורוקן מכל תוכן את מושג הריבונות ושלטון החוק. אבל כבר יש פסק דין. אז מה. מה זה פסק דין? פיסת נייר. לא ניתן להרוס את "מפעל ההתיישבות" בגלל פיסת נייר.
כששמעתי אותו ואת חבריו ואת חברי הכנסת עושי דברם, חשבתי על הקוזאק הנגזל. חמישה בתים יפונו/ינוסרו/ישועתקו. גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה? הרס ההתיישבות? אז שימו לב לדיל הבא: כפיצוי על העוול של השבת זכות הקניין לבעלים החוקיים, על-פי פסק דין שקבע שהבתים הללו הוקמו באופן פסול, יקבלו המתנחלים 851 דירות ובתים בשטחים, כולל 300 יחידות דיור בבית אל עצמה. כך בדיוק קרה גם בסיבוב הקודם: בית המשפט אילץ את הממשלה לפנות את מאחז מיגרון – את שטרי הטאבו של הבעלים הפרטיים שם ראיתי במו עיני – והממשלה העניקה פרס על הגזילה, והכשירה שלוש התנחלויות שלמות.
ומי שחושב "שהפיצויים" הכל-כך מופלגים הללו יאפשרו פינוי מסודר של מיגרון וחמשת בתי האולפנה, מוטב שלא יטפח ציפיות גדולות מדי. בגבעות כבר מבהירים שהם יגבו "תג מחיר" על הפינויים הללו. כמובן שאת תג המחיר הגבוה ביותר הם ידביקו לכולנו על המצח, כי הרי מי ישלם את הכסף? אנחנו. וכך, המדינה גם תרעיף על הבוסים הפוליטיים של המתנחלים גשם של בתים והטבות, וגם תחטוף פיגועי "תג מחיר". מה שנקרא: גם תאכל את הדגים הסרוחים וגם תקבל מלקות – עוד ביטוי שהיה חביב על המורה להיסטוריה. ועוד דבר שצריך להגיד, והוא אולי הדבר הכי עגום. גם לאחר שיפונו חמשת הבתים, לבעלי הקרקע לא תהיה גישה לשם. היא תישאר שלו על הנייר בלבד.
אולי המתנחלים צודקים כשהם מאשימים את הממשלה בצביעות. מה אנחנו משחקים פה בחוקיות, פסקי דין, זכויות קניין… הכל אחיזת עיניים. חרטא ברטא. אפשר לחשוב שאם יפנו את חמשת בתי האולפנה ומיגרון, אז כל מאות ההתנחלויות והמאחזים האחרים הם בסדר? ומי הכשיר את כ-ו-ל-ם? בג"צ כמובן. אז זה בסדר? ואולי צדק מי שאמר שעדיף כבר שחוק ההסדרה יעבור, ואז ייפסק מצג השווא של ההבחנה בין התנחלויות חוקיות ללא-חוקיות. הרי ממילא זה לא חוק, אלא צחוק. אז שיכריזו על כולן כחוקיות, ויפסיקו לרחוץ בנקיון הכפיים של "התנחלויות על אדמות מדינה".
יש רק דרך אחת, אמיתית, להסדיר את העניין: פתרון מדיני. השבוע יצאו פעילי מרצ לסמן את הקו הירוק. זו היתה פעולת מחאה אל מול הקיפאון המדיני המוחלט ושערוריית האולפנה. וזו הדרך: במסגרת הסכם עם המדינה הפלסטינית שתקום, והתכניות והמפות כבר לפנינו, אפשר להסדיר את המעמד של הישובים הסמוכים לקו. באלה, בגושים, מתגוררים הרוב הגדול של הישראלים בשטחים. מי שבאמת הישראלים יקרים ללבו, מי שבאמת רוצה פיתרון, צריך להפסיק עם טירוף הגבעות ומשחקי המאחזים, וכל התרגילים והטריקים, והמשחקים המשפטיים. די לשפוך מיליארדים על השיגעון הזה, די לשעבד את כולנו לסיוט של כביכול מדינה דו-לאומית ובעצם אפרטהייד וכיבוש נצחי. לא למדינת יהודה, כן למדינת ישראל.
ובעניין המורה פליציה, אפילוג קצרצר – במקום לצאת לגמלאות אחרי עשרות שנות הוראה, היא השלימה בגיל 63 תואר דוקטור באוניברסיטת ת"א על מחנה העבודה בו הייתה כלואה, וכתבה שורה של ספרים על השואה. לפני כמה שנים קיבלה את אות יקירת העיר ראשל"צ וזכתה בפרס "יד ושם" למפעל חיים חינוכי. כשכתבתי את המאמר הזה, שוטטתי מעט באינטרנט, ונתקלתי בסרטון הזה שהפיק יד ושם על פועלה והישגיה. רק בריאות ואושר אני מאחל לה, ושהרבה תלמידים עוד יזכו ממנה לשיעורים והרצאות.
להתראות, ניצן
(9.6.2012)