פורסם ב״העיר בוורוד״.
מאת ח״כ ניצן הורוביץ
לפני 6 שנים בדיוק, כתבתי באחד הגילגולים הקודמים של העיתון הזה, אז הוא נקרא "הזמן הוורוד", את השורות הבאות:
"אולי בעוד כמה שנים גם אנחנו נוכל להגיד שאנחנו גאים בכך שאין לנו יותר במה להתגאות. הומואים ולסביות וגם טרנסג'נדרים ובי – כל מה שתרצו – יהיו עניין בנאלי לגמרי. כמו אנשים עם שיער חום, או אנשים שמעדיפים את הבורקס שלהם עם טחינה ולא רסק. אולי נביט אחורה ונשאל מה פתאום עשו להם ההומואים מצעדים, וריקדו בהם במחלצות משונות בטעם רע במיוחד. ממש כמו שאנחנו, עכשיו, מביטים אחורה בתימהון ומתקשים להיזכר מדוע ולמה היו אנשים צריכים ללכת לגנים חשוכים ופינות אפלוליות כדי 'להכיר'… כמה מהר שוכחים איך חיו הומואים בתל-אביב לפני 15-20 שנה, ואיך חיים היום הומואים ב"פריפריה". כמה קל לעצום עיניים ולא לראות איך חיים היום הומואים חרדים, ערבים, תושבי עיירות, וגם המוני "סטרייטים" בעלי משפחות ומבוססים שמעבירים את החיים בחיפוש אחר מישהו עם "מיקום". האם גם הם סבורים שאין כבר שום בעיה להיות הומו בישראל? איך כל כך הרבה אנשים בתוך "הקהילה", משלנו, מתייחסים לנשאי איידס כמו מצורעים בתקופות החשוכות, ואיך אפשר לשבת בשקט כשלא מאפשרים לזוג חד-מיני, כזוג, לאמץ ילדים? הרי מה זה אומר – שמדינתנו המתקדמת חושבת שאנחנו לא יכולים להיות הורים ולכן אסור להפקיד בידינו ילדים. הזכות היסודית והבסיסית ביותר של כל זב-חוטם ואוויל משריש, להביא ילדים לעולם המזופת הזה וגם להיחשב כהורה שלהם, נשללת מאתנו. ובכלל, מדהים באיזו מהירות הפכנו כולנו מעם של פליטים, העם הנרדף והמוכה בעולם, לכובשים ומדכאים עם גזענות מטורפת. אז מצעד הגאווה, למי שטרם הבין, הוא בעצם מצעד מחאה. והשמחה והצהלה, והפרובוקציה (פרובוקציה בגרוש, בואו נודה בינינו), הם מין סוג של התרסה. ואפילו יש לזה תוצאות, ולכן צריך להמשיך. והאמת, יש גם המון שמחה ויש גם גאווה. כן כן…"
זה היה -2003. מילה במילה. מה השתנה מאז? המון וכלום. היו תקדימים משפטיים פורצי דרך, אייקונים גאים ונוצצים כבשו את המסך, קבוצות הנוער פורחות, סרטים מרגשים, מרכז גאה בת"א, ארגונים חדשים… גם אני באופן אישי, חוויתי שינוי עצום. אבל דווקא מהכנסת אני רואה עד כמה השינוי הזה שברירי, רעוע, הפיך, ובסך הכל גם די מצומצם. הפריפריה, החרדים, המיגזר הערבי, הארון, הטרנסג'נדרים, האלימות, האיידס, העוני, האפליה באימוץ – כל אלה זועקים, ועוד איך. אה כן, גם הגזענות והכיבוש עוד אתנו, למי שמקפיד לא לשים לב לנוער הגבעות ולחוקי הנכבה והנאמנות של ממשלת ביברמן.
אז הפעם זה לא רק מצעד גאווה, אלא חודש שלם של אירועים. אבל לכל דגלי הגאווה הצבעוניים שיתנופפו ברחבי הארץ, אין שום ערך במנותק מהמאבק האמיתי והגדול על החופש במדינה הזאת. אין ולא ייתכנו זכויות רק לקבוצה אחת, על חשבון קבוצות אחרות. כאזרחים, כישראלים, אנחנו נאבקים למען זכויות מלאות להומואים, לסביות, טרנס ובי, וככאלה אנחנו נאבקים למען זכויות לעניים, לפלסטינים, למהגרי עבודה. בסופו של דבר רק מאבק כזה, כבני אדם למען זכויות אדם, נותן סיבה אמיתית לגאווה.