לפני כמה ימים הלכתי ברחוב קטן במרכז העיר. כמו בכל יום ובכל שעה, עבר שם פקח שסקר בעיון את המכוניות החונות, ומדי פעם חילק דוחות. כמה צעדים ממנו עמדה אישה מבוגרת עם מקל הליכה. מיכל אשפה גדול שכב על המדרכה, חלק מהאשפה ממנו נשפכה החוצה, וחסם את דרכה. היא פנתה אל הפקח, הצביעה על הפח העמוס, וביקשה שיטפל בעניין כדי שתוכל לעבור. "זה לא העבודה שלי", אמר לה, חד וחלק, והמשיך בפטרול.
הפקחים לא אנשים רעים. הם עושים מה שאומרים להם. השאלה מה אומרים להם: איך מגדירים את העבודה שלהם. ופה נכנסת לתמונה רוח המפקד. זו הרוח שמנשבת מלמעלה ומגיעה עד אחרון הפקידים. זו הרוח שרובצת על המפגש בין הפח למידרכה ובין הזקנה לפקח.
כאשר רוח המפקד רואה בתושב סוג של מיטרד, אלמנט מפריע בחיי העיר – נודניק במקרה הטוב ואויב במקרה הרע – שכל קיומו נועד לספק לקופת העירייה הכנסות מדוחות וקנסות, אז המפגש בין הפקח לזקנה, מתנהל מראש במסלול של עימות. להתנהלות כזו, שמוכתבת מלמעלה, אין ולא יכולה להיות, שום תוצאה אחרת מלבד תיסכול הדדי.
כאשר הגישה הכללית רואה את העיר לא כציבור של בני אדם שחי ופועל בה, אלא כעסק, כקומבינת נדל"ן ומסחטת חנייה, וכאשר התקציב העירוני הוא לא כלי, אלא המטרה – אז השלטון, על כל זרועותיו ומחלקותיו, הולך נגד התושב. שלטון כזה לא משרת את האינטרסים של הכלל, הוא לא רואה בכלל את התושב מול העיניים, אלא רק כמה מקורבים ואינטרסנטים.
את המגעים שלו עם התושבים הסוררים, הוא מנהל דרך מערכת אדירה של דוחות שמכניסים לקופתו מאות מיליוני שקלים בשנה, ומתוכם 139 מיליון רק מדוחות חנייה, לפי התקציב העירוני של השנה הזו. את בעלי העסקים הקטנים הוא רואה מבעד לטבעת חנק בירוקרטית שהופכת אותם לעבריינים בעל כורחם. את תהליכי הפישור והגישור עם המיגזרים השונים בעיר הוא זונח לטובת מאסה עצומה של תביעות שהוא מנהל נגד תושביו בבתי המשפט.
הרוח הרעה הזו מאיימת על האופי העירוני. עיר טובה ומתקדמת היא לא רק צילום צבעוני לצורך מסע יחסי ציבור שאינו נגמר. היא קודם כל מערכת שפויה של חינוך, דיור, תחבורה, ועבודה. זו מערכת שמאפשרת לאנשים, לבני אדם רגילים, לחיות בעיר, לקיים בה מעגל חיים מלא. זה מה שעושה עיר. וכדי שזה יקרה, העיר חייבת לשים בראש סדר העדיפויות שלה את האזרח, המכונה לפעמים "הקטן", האזרח הקטן…
בעיני האזרח הוא בכלל לא קטן. לא בגלל שהוא משלם בגדול, כמו ששר שלום חנוך, אלא כי מלבדו אין בעצם כלום. כי כשמוציאים את התושב מהמישוואה העירונית, לא נשארת עיר. גושים של בטון ואספלט, הם לא עיר. העיר היא האנשים.
השלטון הנוכחי בעיר פועל בצורה הפוכה. את עתודות הקרקע שבידיו, ורוב הקרקע בת"א-יפו היא ציבורית, מה שאומר שהיא שלנו, הוא מפקיר לפרויקטים מנותקים של מגדלים עם דירות ענק, שאח"כ נותרות נטושות. התוצאה היא שבמקומות היפים ביותר בעיר, על הנכסים הכי יקרים שלנו, קמים מיגדלי רפאים. במקום פרויקטים נורמליים של דיור, שנותנים תמהיל של דירות, מכל מיני סוגים, לאנשים שצריכים לגור פה. לא רק למשקיעי חוץ. וזה לחלוטין בידי העירייה, ונתון לסמכותה והחלטתה הבלעדיים. והיא מחליטה ללכת נגד התושב.
המדיניות המופקרת הזו גורמת לכך שהעירייה לא שומרת על עתודות קרקע, למשל לצורך בניית מוסדות חינוך. סדר העדיפויות שלה מעוות, חלוקת התקציב עקומה, ולכן יש מחסור גדול בכיתות וגנים בתל-אביב. כיום הם מהצפופים במדינה. איך אפשר ללמוד, איך אפשר ללמד, בכיתה עם 40 תלמידים? קשה מאוד.
את הרוח הרעה הזו אני רוצה לשנות, ולהביא רוח אחרת. במקום שאני בא ממנו, התואר "ציבורי" הוא לא מילת גנאי. חינוך ציבורי, תחבורה ציבורית, דיור ציבורי… הרי מי הוא אותו "ציבור" שלמענו צריך חינוך טוב, ותחבורה שפויה, ודיור מטופח? זה אנחנו. מלכתחילה זה שלנו: הנכסים, המסים שאנחנו משלמים, העסקים הקטנים שיוצרים מקומות עבודה, התרבות התוססת – זה הכל אנחנו, הפעילות האנושית והקהילתית שעושה את העיר למקום חי ונעים. ומי שלא עובד לטובת הציבור, לטובתנו, לא מבין מה זו עיר.
עוד שלושה חודשים תהיה לנו הזדמנות להביא רוח חדשה. זו הזדמנות נדירה, והבחירה כולה בידינו. המטה שלנו כבר עובד במלוא המרץ. מתנדבים חדשים מצטרפים כל יום. בואו גם אתם – כל פרטי הקשר כאן. אני זקוק לכם: תלו שלט על המירפסת, הצטרפו לפעולות השטח, תארגנו מפגש תושבים, תעבירו תרומה כספית – כל אחד לפי אופיו ויכולתו, וכל אחד הוא שחקן משמעותי. אצלנו אין אזרחים "קטנים"…
להתראות, ניצן