מאז שבחרתי בפעם הראשונה כשהייתי בן 19, זה תמיד היה עניין רגשי לחלוטין. ככה זה גם היום, ואני בטוח שזה אותו הדבר אצל רובכם. תמיד הרגשתי שהבחירות הן לא רק על משהו שקורה באיזשהו בניין בירושלים, אלא על המקום שלי במדינה הזו, על הזהות שלי והחיים שלי. וזה תמיד היה מאוד אישי בעיני. שכנעתי חברים וקרובים להצביע ״נכון״, התרגשתי כשנכנסתי לקלפי ושמתי את ״הפתק שלי״ במעטפה, ותמיד נשארתי כל הלילה לעקוב אחרי התוצאות. התרגשות הזו אף פעם לא עברה.
עכשיו אני עומד בראש המפלגה לה הצבעתי עוד לפני שחלמתי בכלל על הכנסת. זו זכות גדולה וגאווה עצומה. כן, זה גם קשה ומורכב מאוד להוביל את מרצ, כנראה יותר מרוב המפלגות. ומה שנותן לי כוח, זו התנועה שלנו, זה אתם. אני יודע שאני לא לבד. כי מרצ זה לא מיזם פוליטי שהקמתי במסיבת עיתונאים לפני כמה שבועות. מרצ היא גם לא הרשימה שלה לכנסת. מרצ זה רבבות של אנשים בכל הארץ, שזו הזהות שלהם, הקול הייחודי שלהם, מרצ זה מה שהם רוצים שיהיה כאן במדינה.
״הורוביץ, מה יהיה? תעברו?״ – בכל צומת, בסופר, באולפנים, זה מה ששואלים. וזה מה שאני עונה, כי זו האמת: ״זה תלוי בך״. נשמע מוזר להרבה אנשים, שהקול האישי שלהם יכריע. משום מה הם חושבים שמישהו אחר קובע את התוצאות, לא הם. אבל בבחירות האלה זה באמת תלוי בכל קול. כי אלה הבחירות הכי צמודות שהיו כאן כבר שנים. זה נכון ביחס למרצ וזה נכון ביחס לזירה הפוליטית כולה.
העניין עשוי להיחתך על כמה אלפי קולות, אולי אפילו כמה מאות. בואו נזכור, נפתלי בנט ואיילת שקד לא עברו בסיבוב הראשון בגלל 1,400 קולות. זה עלול לקרות לנו הפעם. לכן כל אחת ואחד חייבים להבין שהקול שלהם עשוי להכניס את מרצ ולמנוע ממשלת 61 של החשוכים, או להשאיר את מרצ בחוץ ולהעניק למושחת ממשלה עם סמוטריץ׳ ובן גביר.
בכל בחירות יש מתלבטים. זה לגיטימי. אבל הפעם זה עלול להיות מסוכן – גם ערכית וגם אסטרטגית. בעצם בבחירות האלה ההצבעה הערכית היא גם הצבעה אסטרטגית. מרצ היא המפלגה היחידה שלא מגמגמת ולא מזגזגת באידיאולוגיה שלה, והמפלגה היחידה שתמנע ממשלת ימין קיצוני.
אבל תכלס, עזבו את הנימוקים האלה. מבחינתי, ואני יודע שגם מבחינתכם, מרצ זה מי שאנחנו. זהבה גלאון היקרה כתבה השבוע כך: ״להצביע מרצ בשמחה. ואני מתכוונת לזה: בשמחה. בלי פחד, בלי יאוש, בהתלהבות שכבר שכחנו, זו ששמורה למחזיקים ברעיון העתיק של תיקון עולם, שיודעים שהמאבק ארוך ושאין יאוש בעולם כלל.״
כך הרגשתי תמיד, מאז הפעם הראשונה שלי ב-1984. ישראל היתה אז בטירוף. הבוץ הלבנוני הנורא אחרי מלחמת לבנון, אינפלציה עצומה, קריסת מניות הבנקים, משבר הקיבוצים, רצח אמיל גרינצוויג, המחתרת היהודית, שמיר מול פרס… והנה אני, חיילצ׳יק, נכנס לקלפי ומשתתף בהכרעה, אני יכול להשפיע!
ככה בדיוק אני מרגיש גם עכשיו. בראש מורם, בגאווה, אני יכול להשפיע, עם הפתק שלי. וכן, בשמחה, אני אצביע למען הערכים שתמיד האמנתי בהם. למען השיוויון, החופש והשלום. אצביע למפלגה שמבטאת את הקול שלי ואפשר לסמוך עליה שתמיד תעשה את זה, בלי להתקרנף ובלי לשקר. נצביע מרצ בגאווה גדולה.