התנין בכה מאוד – מרוב הבנה לכאבם של הקיצונים והקנאים אנחנו שוכחים מי נמצאים על הכוונת שלהם

הזמן הוורוד (המחודש) – גיליון יוני 2005

על הסכין / ניצן הורוביץ

בזמן האחרון צץ כאן טרנד חדש: הבנה "לכאבם" של המתנחלים. ובעוד הטרנד הזה מכה גלים ומספח אליו חסידים מפתיעים, כבר מזנב בו טרנד עוד יותר חדש, שאינו אלא קרוב משפחתו המובהק: הבנה "לכאבם" של מתנגדי מצעד הגאווה בירושלים – בין אם זה המצעד העולמי שנדחה לשנה הבאה (שגיאה מצערת של המארגנים) ובין אם זה המצעד הירושלמי הרגיל שאמור לצעוד בסוף החודש.

בעצם, אם חושבים על זה, הבנה נוטפת התחשבות שכזו תמיד היתה כאן. גם בתוך הקהילה נטולת עמודת השידרה שלנו. הרי תמיד הבנו את ההקרבה של המתנחלים, את הרוח הגדולה המפעמת בהם, תמיד הסכמנו לכל עוול ומעשה טירוף של האנשים האלה, וכמובן תמיד הבנו את כאבם הקשה מנשוא על "עקירתם" מביתם התלת-מפלסי אותו קיבלו במחיר מצחיק. לא שזה קרה הרבה, "העקירה". אבל אולי זה יקרה בקרוב. ועכשיו לכולם קשה עם זה, ואפילו בשמאל יש מי שיוצא מגדרו כדי להביע את הזדהותו עם המתנחלים לנוכח "המחיר הנורא" שהם נדרשים לשלם. אז כדאי שנבין מה עומד מולנו, במיוחד לנוכח השלבים הבאים בתהליך.

בתקשורת מרבים להשתמש במשפט "קשה להגזים בחשיבות העניין". האמת, שבמקרה הזה באמת קשה להגזים. אני מנסה בכל כוחי, אבל גם כאשר מתארים את פינוי ההתנחלויות בצורה הדרמאטית ביותר, לא מצליחים להגזים. זה, בפירוש ובלי שמץ של הגזמה, מבחן מכריע לעתיד החיים שלנו בארץ הזו. הפינוי חייב להתבצע, המתנחלים חייבים לעזוב.

לא נדבר עכשיו על היחסים עם הפלסטינים, אלא עלינו, הישראלים. גם לא ננתח את תוכנית ההתנתקות עצמה. כי זה כבר לא כל כך משנה אם התוכנית טובה מבחינה מדינית, או גרועה, וגם כבר ממש לא משנה באילו נסיבות היא נולדה ומה היה אז האינטרס של ראש הממשלה. אנחנו נדבר על שני דברים, שהם בעצם דבר אחד: פינוי התנחלויות והמאבק על הדמוקרטיה.

על הפרק מונח עכשיו חוק. החוק עבר בכנסת, נכנס לתוקף, והוא מלווה בהחלטות מפורטות על פינוי כל ההתנחלויות מרצועת עזה בתוספת ארבע התנחלויות בצפון השומרון. אגב, זה ממש לא מספיק. צריך לפנות את כל ההתנחלויות שהן, כולן, המוגלה על פצע הכיבוש. אבל, כל פינוי של התנחלות, כשלעצמו, בלי קשר לשום דבר אחר, הוא דבר מבורך, ולכן אני מברך על הכוונה לפנות את ההתנחלויות בצפון השומרון ובוודאי בעזה. הרי איך אפשר שלא לברך על פינוי של כמה אלפי מתנחלים שיושבים על הגרון של מיליון וחצי פלסטינים, בלב האזור הכי צפוף וכמעט הכי עני בעולם, ותופסים שם יותר מרבע מהשטח וחצי מחוף הים?

מעבר לפינוי המבורך הזה, עומד הצורך להגן על הדמוקרטיה, וזה לב העניין עכשיו. הימין הקיצוני מתחיל להוציא את הכלים המוכרים מהמחסן: הסתה, פסקי הלכה, חרמות, המרדה, ואלימות שהיא כירסום יסוד הדמוקרטיה, כזכור. הימין הקיצוני לא רוצה לעצור רק את הפינוי. הוא רוצה לעצור את מיצעד הדמוקרטיה, ואותנו. רק תחשבו מה יקרה כאן, ומה יהיה כאן, אם המתנחלים יצליחו. אז ההתנחלויות בעזה יישארו, אבל זה יהיה בעצם עניין משני לחלוטין. אם באמצעות אלימות, הפחדה, והפרת חוק המונית וגורפת, המתנחלים יצליחו למנוע את הפינוי ולהפיל את הממשלה, יקיץ הקץ על צורת המשטר שלנו.

מפחיד לדמיין איך תיראה ישראל החדשה, אם המתנחלים ינצחו. קל יותר לא לחשוב על זה, או לקוות שאם בכל זאת הם ינצחו ואיכשהו יעצרו את הפינוי, הם ימשיכו לרקד שם על הגבעות שלהם, הרחק מתל-אביב. אז כדאי בכל זאת לקחת עניין אחד בחשבון. טועה מי שחושב שהימין הקיצוני רק רוצה לעצור את "העקירה" של נווה דקלים. לא ולא. הימין הקיצוני הוא שמעוניין לבצע עקירה גדולה, לעקור מן השורש את כל מה שאיכשהו עומד כאן נגדו: את שלטון החוק ואת זכויות האדם, את השפיות ואת התרבות, את השאיפה לשלום ואת הזכות של כל אחד מאתנו להחליט איך שהוא רוצה לנהל את חייו. או במילים אחרות את מיצעד הגאווה של כולנו. מתחילים להבין?

כנראה שלא ממש. אילן שיינפלד, למשל, הפיץ בחודשים האחרונים שיר שכתב כהזדהות עם כאבם של המתנחלים בעזה. "על האימה", הוא נקרא. שיינפלד טוען שדווקא כאיש שמאל, הוא חש חובה להשמיע גם את הזעקה הזאת. "על האימה החשכה שבוויתור על בית", מכריזה שורת הפתיחה של השיר הזה. "על דחיקת הקירות, על עקירת הנשמה". ואני תוהה: זה מה שכואב לך? עשרות שנים אוכלות ההתנחלויות האלה, על חשבוני ועל חשבונך, כל חלקה טובה בארץ הזו. זוללות את אדמת השכנים, גוזרות עליהם עוני ומצוקה שקשה לתאר. אלפי בתים של פלסטינים נהרסו. הם לא קיבלו שני מיליון שקל למשפחה. מה עם הכאב שלהם? אין-ספור דונמים של כרמי זיתים ושדות נעקרו, חושפו, נגזלו. ואתה כואב את כאבם של הגזלנים?

אין כל אימה בפינוי המתנחלים מעזה. האימה היחידה נובעת מכוונה של חלק מהם ומתומכיהם לעצור את הפינוי בכל מחיר. אימה גדולה תרד על כולנו אם הם יצליחו. וכן, המיצעד חייב לצעוד, וחייב לצעוד דווקא בירושלים, למרות זעקות השבר של האפיפיור, המופתי, הרב הראשי, ושמעון פרס.

סוף