פורסם בעיתון הקהילה היהודית באיטליה.
מאת ח"כ ניצן הורוביץ
הם נקראים "קווי מהדרין", קווי הצניעות: אוטובוסים בהם נכפית הפרדה בין גברים ונשים. הגברים יושבים בחלק הקדמי של האוטובוס, והנשים עולות מאחור ויושבות מאחור בלבד. אישה שתנסה לשבת בחלק הקדמי, עלולה לספוג קללות ואף דחיפות ומכות. היכן קיימת התופעה הזו? בשתי מדינות: איראן וישראל. יותר מ-2,500 נסיעות אוטובוס ביום, בישראל של שנת 2010, מתנהלות תוך הפרדה בין גברים ונשים. לפני כשבוע אוטובוס "מעורב" שעבר באחת משכונות ירושלים, נרגם באבנים, וחרדים נכנסו לתוכו כדי להפריד בכוח בין הנשים לגברים.
סוגיית ההפרדה באוטובוסים הגיעה כמובן לפתחו של בג"צ: המפלט האחרון של זכויות האזרח בישראל. בג"צ הורה למשרד התחבורה לבדוק את העניין לעומק. ועדה מקצועית של המשרד, קבעה כי קווי ההפרדה הם בלתי-חוקיים, וכל מטרתם להשפיל נשים. למרות קביעת המומחים, אישר שר התחבורה ישראל כץ את פעילות הקווים הנפרדים ואף עומד להעניק רישיון לקווים נוספים.
יחד עם אלפי מפגינים באתי בחודש שעבר אל מול בית ראש הממשלה בירושלים, כדי למחות על קווי ההשפלה. "הקווים האלה הם חרפה, הם כתם על מדינת ישראל – ואנחנו לא נסכים לבושה הזו", קראתי שם בהפגנה. "קווי אוטובוס נפרדים לנשים וגברים, קווי טהרן, קווי אפרטהייד, לא יכולים להתקיים בישראל יהודית ודמוקרטית. אין בהם שום דבר יהודי, ובטח שאין בהם שום דבר דמוקרטי".
פרשת הקווים הנפרדים היא רק דוגמא אחת לרוח הרעה העוברת על החברה הישראלית. השיוויון האזרחי הולך וקורס בלחץ המפלגות החרדיות, שמצליחות לכופף את הממשלה כולה. בשבועות האחרונים סערו הרוחות בגלל פרשת בית החולים באשקלון. שר הבריאות החרדי, יעקב ליצמן, הצליח לכפות על הממשלה להעביר את חדר המיון הממוגן של בית החולים, למרחק של מאות מטרים מבית החולים עצמו. הסיבה: באתר הבניה המקורי התגלו מספר קברים עתיקים. המחיר: מאות מיליוני שקלים, ועיכוב של מספר שנים בהשלמת חדר המיון. העובדה שההלכה היהודית מתירה בהחלט להעביר קברים ממקומם בשל אינטרס ציבורי, לא השפיעה כלל על המימסד החרדי הקיצוני.
וכך, שבוע אחר שבוע, נחשף עוול חדש: אפלייה בקבלת תלמידים ממוצא מזרחי לבתי הספר החרדיים, נסיון להרחיב את החוק האוסר מכירת חמץ בפסח, מאמץ לחזק את סמכויות בתי הדין הרבניים על חשבון בתי המשפט האזרחיים, ביטול גיורים של חיילים ישראלים, נסיונות השתלטות על מבני ציבור בשכונות ברחבי הארץ, ועוד בושות וחרפות.
בישראל, כידוע, הדת אינה נפרדת מהמדינה. הנישואין והגירושין, המעמד האישי, הדת – הם חלק מהמערכת המדינתית. אם חוקי ההלכה הדתית אוסרים זאת, הרי בני זוג, אזרחים ישראלים, לא יכולים להתחתן בישראל. למשל, כהן וגרושה. או ישראלי ותיק ועולה חדשה מרוסיה המוגדרת "חסרת דת". רבבות אזרחים ישראלים נאלצים לטוס לחו"ל כדי לממש את זכותם הבסיסית להינשא. אלפי אזרחים ישראלים אחרים שהתגיירו כדת וכדין, עומדים בפני שוקת שבורה לאחר שגיורם בוטל באופן רטרואקטיבי על-ידי רבנים חרדיים בטענה שלאחר הגיור לא קיימו אורח חיים חרדי.
ההתחזקות וההקצנה של המימסד הדתי החרדי, פוגעים בבסיס קיומה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית. הדברים בולטים במיוחד במערכת החינוך. כמעט שליש מהילדים בכיתות הנמוכות בישראל, לומדים במערכות חינוך חרדיות נפרדות. המערכות הללו מקבלות מימון מהמדינה, אך אינן מקיימות את תכנית הלימודים. למעשה, כשליש מילדי ישראל אינם זוכים בהשכלה כללית, אלא "בלימודי קודש" בלבד. הם אינם יכולים לגשת לבחינות הבגרות, הם נטולי הכשרה מקצועית, ולכן גם נוטלי כל סיכוי להשתלב בשוק העבודה. החינוך החרדי הנפרד גוזר עליהם חיים של עוני.
הגיע הזמן לומר בקול החד ביותר: אנחנו רוצים ישראל חופשית, ישראל יהודית-דמוקרטית – זו הציונות שלנו. אנחנו רוצים חינוך ממלכתי איכותי – לא חינוך סקטוריאלי, חרדי, מפלה, גזעני – עם גדרות בחצר של בית ספר כדי שתלמידות מזרחיות לא יתערבבו חלילה עם תלמידות אשכנזיות. תופעה כזו אינה יכולה להתקיים במדינה יהודית-דמוקרטית. אנחנו רוצים מערכת חינוך שנותנת השכלה וידע לתלמידים, שמאפשרת להם לרכוש מקצוע, ללמוד באוניברסיטה, לעבוד – לא מערכת חינוך שגוזרת על תלמידיה עוני ובערות. אנחנו רוצים שיוויון בנטל הגיוס – שירות צבאי או שירות לאומי – לכולם. אין כל סיבה שבחורי הישיבות לא ישרתו בצה"ל, או לפחות בשירות לאומי. האפליה בין דם לדם היא בלתי נסבלת.
ואנחנו רוצים נישואין אזרחיים. די לכפייה הדתית, די לעריצות בתי הדין הרבניים, די להשפלת הנשים, די למונופול של זרם אחד, קיצוני וחשוך, על העם היהודי. גם הרפורמי הוא יהודי, גם המסורתי (קונסרבטיבי) הוא יהודי, גם החילוני, גם הישראלי החופשי הוא יהודי – יהודי לא פחות טוב מדיין חרדי חשוך שמתעמר בחיילים שעברו גיור, בעולים מאתיופיה, בנשים מסורבות גט. ליהדות יש פנים רבות, ולא נסכים שזרם אחד, קיצוני, כופה, יקבל את המונופול על היהדות במדינת ישראל. לא נסכים שזרם אחד, קיצוני, קנאי, יקבע איך מתחתנים בישראל, ואיך מתגיירים, ואיפה נשים יושבות באוטובוס, על איזו מדרכה הן הולכות, ואיפה הן עומדות בכותל.
לכל הדרישות שלנו יש רוב גדול בציבור הישראלי: רוב גדול לנישואין אזרחיים, רוב גדול לעדיפות לחינוך הממלכתי, רוב גדול לשיוויון בנטל הגיוס. הרוב הגדול הזה מורכב מאנשים שבוערת בלבם האהבה לארץ הזאת ולא יכולים לסבול מה שקורה לה. אנחנו רוצים מדינה מתקדמת, מפותחת, משגשגת – מדינה של מדע ומחקר וחינוך ואיכות חיים ותרבות. ישראל שלנו היא מדינה דמוקרטית נורמלית, פתוחה, נאורה. לא חברה סגורה ומסתגרת, נחשלת, ואלימה. אבל המפלגות בורחות מאחריותן.
כדי שמהערכת הפוליטית תקבל את ההחלטות הנכונות, את ההחלטות שמתאימות למדינה יהודית-דמוקרטית, עם גישה ממלכתית, ציונית – יש להקים תנועה מאורגנת שתהיה משקל נגד להשפעה המוחצת של המימסד החרדי על המערכת הפוליטית. הגיעה העת בישראל לתנועה אזרחית שתגן על הזכויות שלנו, על החופש שלנו, של כל מי שחרד לעתיד מדינת ישראל ולאורח החיים החופשי בה.
אין מדובר רק במאבק "נגד הכפיה הדתית", אלא בעניין רחב בהרבה: זהו מאבק למען צביונה של ישראל כמדינה דמוקרטית. זהו כיום קו השסע שחוצה את החברה הישראלית ואת המערכת הפוליטית: המחנה שרוצה ישראל יהודית-דמוקרטית, והמחנה שרוצה ישראל "יהודית" בלבד, במשמעות הקיצונית, המדירה, המסתגרת.
אני דוגל במדינה יהודית-דמוקרטית – זו משמעות הציונות בעיני. לא רק מדינה יהודית, אלא יהודית ודמוקרטית. במדינה כזו, יהודית-דמוקרטית, ממש לפי חזונו של הרצל, צריכה הדת להיות נפרדת מהמדינה, והכוונה לתחומי המשפט והחוק. המשפט בארץ צריך להיות אזרחי, ולא משפט הדת וההלכה. חוקי המדינה הם חוקים אזרחיים, ולא חוקי הדת. ומי שמפרש אותם ופוסק על-פיהם הם שופטים אזרחיים, ולא רבנים ודיינים.
ואם נשאל במה המדינה תהיה "יהודית", ומה משמעות מדינה "יהודית" – אזי יש להבהיר שקודם כל אין הכוונה לאפליית מי שאינו יהודי. כל אזרחי המדינה – יהודים ושאינם יהודים – הם אזרחים שוויי זכויות לחלוטין. זהו גם עיקרון יהודי בסיסי ביותר. וברוח חג הפסח – כפי שכתוב בשמות כ"ג: "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".
משמעות המדינה "היהודית" היא בשפה העברית, בתרבות העשירה שלנו – של כל העדות – במורשת, בהיסטוריה, בידיעת הארץ, בהווי החיים במדינה עם החגים ושבת, וכמובן בעובדה שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, ופתוחה ליהודי העולם, ולכן קיים בה חוק השבות למשל.
וכדי שמדינת ישראל תהיה באמת מדינה יהודית-דמוקרטית היא צריכה לעשות עוד דבר אחד מרכזי וחשוב: להפסיק את הכיבוש ולצאת מן השטחים. שליטה על עם אחר תהפוך את ישראל למדינה דו-לאומית בפועל, וכיבוש אינו יכול להתקיים במדינה דמוקרטית.
המאבק על קווי ההשפלה באוטובוסים מסמן את הדרך: מי שרוצה ישראל דמוקרטית, חופשית, נאורה – ברוח הציונות הממלכתית – מקומו אתנו.
המחנה הזה רחב מאוד, אבל כיום הוא לא זוכה לייצוג הראוי לו. ילד חמד נהרג בתאונת דרכים בעיירה אופקים שבדרום. מדינה שלמה הזילה דמעה, אבל ההורים בתקופה הקשה בחייהם נאלצו להתמודד עם מי? עם הרבנות שלא רצתה לקבור את הילד בעיר מגוריו, בגלל ספק כביכול ביהדותו. אלפי ישראלים עוברים את ההשפלות הללו – בנישואין, בגיור, בעליה, בקבלה לבתי ספר, בקבורה…
אלפי ישראלים נכנעים לכפיה הזו, לאפליה, להשתלטות על המרחב הציבורי, לסחטנות שאין לה קץ. הגיעה העת להגיד די! די לכפיה החרדית. אדם באמונתו יחיה. ישראל איננה איראן, ירושלים איננה טהרן. ירושלים היא עיר חופשית, וישראל היא מדינה חופשית.
החזון שלנו ברור: מדינה שמכבדת את חופש האמונה של כל אחד מאזרחיה, ללא כל אפליה. מדינה יהודית, המאפשרת קיבוץ גלויות אמיתי, של בני כל הזרמים בעם היהודי. מדינה שערכי החופש הם נר לרגליה, ברוח מגילת העצמאות ואבות הציונות.