מוצאי שבת, עוד לא 11 בלילה, וכבר אני במיטה, סחוט מעייפות. אמנם שבת, אבל כמה שעות קודם עוד עמדתי באיזו הפגנה שנמשכה המון זמן, בשמש של תחילת אוגוסט, והשעון המעורר בנייד מכוון על שעה די מוקדמת בבוקר, אז הלכתי לישון. הטלוויזיה עוד היתה פתוחה, וככה פתאום אני שומע, כמעט מתוך חלום, איזה דיווח עצבני, סוג של מבזק מהשטח. הרוגים, פצועים, המון דם, מגן דוד אדום. הגברתי. תל-אביב, רחוב נחמני. בר. לא, לא בר, מתקן הכתב, מועדון. מקום מפגש של… וכבר ידעתי.
תפסתי את החולצה שליד המיטה, והתלבשתי בריצה במדרגות. עוד דקה אני שם, אמרתי לאחד הפעילים שכבר הספיק להגיע והתקשר בקול שבור. מוציאים אותם באלונקות, זה ילדים. סע סע, דחקתי בנהג המונית, ותגביר את הרדיו. אנחנו מקבלים עכשיו דיווח על מספר רב של נפגעים, כולל הרוגים, אני מדגיש – כולל הרוגים, כנראה במועדון של… היסוס קל… כנראה בבר, ששימש מקום מפגש של…ואפילו ברגע האיום הזה, המילים עצמן מעוררות מבוכה, מתנצלות. הומואים ולסביות.
זכרתי היטב את דירת המרתף הזו בנחמני. "בית האגודה". כל כך הרבה דיונים ופעילויות, כל כך הרבה שנים. עוד לפני שהיה "מרכז גאה" בתל-אביב, "ובית פתוח" בירושלים, ומצעדי גאווה בחיפה ובאילת, ושלל ארגונים ומקומות בילוי, וחוקים בכנסת ועיתונים ואתרים, עוד לפני שהיה בכלל אינטרנט, היתה הדירה הקטנה הזו. שם הכל התחיל. לא פאב, לא בר, לא מועדון. דירת מרתף קטנה, עשר מדרגות מתחת לכניסה של הבית המשותף בנחמני פינת אחד העם. העברנו שם לילות בוויכוחים סוערים על אופיו של מצעד הגאווה הראשון, על איך בכלל יקראו למצעד הזה, ועל מה הגאווה, על התגובה הראויה להכפשות והתקפות שנאה, על המאבק בשר מסית, רב מקלל, או ראש עיר אטום, והיו כל כך הרבה כאלה לעזאזל, ועל תקציבים, על חינוך, על נוער.
ופעם בשבוע, במוצאי שבת, היה בא לשם נוער. ולמפגש הזה של בני הנוער, בדירת המרתף הקטנה, שאין עליה שום שלט ואין בחוץ שום תאורה נוצצת, סתם דלת כניסה בתחתית של חדר מדרגות בבניין ישן, קראו "ברנוער". אלא שהדלת הזו במרתף היתה הפתח למקום היחיד בכל העולם כולו שהנערות והנערים האלה היו יכולים להיות בו מי שהם באמת. בלי פחד, בלי לחץ, בלי חשש. נערה כמו ליז, בת 16, מחולון.
הוא ידע בדיוק לאן הוא נכנס, וירה בהם אחד אחד. לא בצרורות. אחד אחד. כיוון וירה. בקור רוח, במיומנות של מי שיודע היטב להשתמש בנשק. רעול פנים, לבוש שחורים. אחד אחד, בלי לפספס, ואז פנה אל הדלת, יצא, ונעלם. מוצאי שבת, מרכז תל-אביב.
והיו שם מדריכים. כאלה שבעצמם באו לברנוער כמה שנים קודם לכן, מסירים את השיריון הבלתי-נראה אך הכבד כל כך, שאותו הם נושאים בבית ובבית הספר וברחוב, ולערב אחד פוגשים חברים ומחייכים, משתחררים קצת, מתנהגים כמו שחבר'ה בגילם אמורים להתנהג. מדריך כמו ניר, בן 24.
תנו לו להיכנס, הוא חבר כנסת. כבר פינינו את כל הפצועים, יש שם המון דם, מחפשים אותו בחצרות, ההורים לא יודעים. יניב, ומייק, ושאול ודרור ודורי ועוד פעילים מרכזיים מעדכנים את החברים ואת הקהילה. בשדרה ליד כבר מתקבץ קהל גדול מול מחסומי המשטרה. נרות על הרצפה, דגלי גאווה. בצד השני של הרחוב החסום – התקשורת. זו שנאה צרופה, אמרתי לגדוד המצלמות בתגובה ראשונה. פשע שנאה, הארוע הקשה ביותר שידעה הקהילה הגאה בישראל. פשע כלפי נערות ונערים תמימים ששוכבים עכשיו מדממים בבתי החולים, ושנאה של החברה השפויה כולה. נערות ונערים, שהיו בין הוריהם כאלה שסירבו לבוא לבית החולים, לאחר שגילו את נסיבות הפגיעה בילדים שלהם. ההתנכרות הזו מצד חלק מההורים, הורים? זרים גמורים, הכאיבה אפילו יותר מהכדורים שירה הרוצח.
ואז פתאום נזכרתי, כמה שנים קודם, כשעשרים מטר ממני, במצעד הגאווה בירושלים, פרץ אדם עם סכין שלופה ודקר שלושה, שחשבתי שזה השיא. שיותר גרוע מזה לא יכול להיות.
השדרה כבר היתה מלאה. מישהו מהפעילים הושיט לי מגאפון. מעליו הרימו שלט: "מסיתים, הדם על הידיים שלכם". התחלנו לצעוד. ניצן, הכהונה שלך בכנסת תשתנה מהלילה הזה, אמר לי מייק המל, יו"ר האגודה. והוא צדק, אבל הלילה הארור לא נגמר. הוא לא נגמר במאבקים מרים מול ממשלה אטומה שהפרה את רוב ההבטחות שפיזרה לאחר הרצח, וגם הפילה, אחת אחת, בקור רוח, במיומנות פוליטית אכזרית, את הצעות החוק שהגשתי לשיוויון, לאיסור אפלייה, למאבק בהסתה. הלילה הזה לא נגמר עם כל מכתב שקיבלתי מנער מבני ברק או צעירה מנצרת, וגם מאדם מבוגר בתל-אביב, שקיבלו מכות רצח מאבא, משכן, מבריון ברחוב. ולא העזו לספר לאף אחד, רק לי. ואלה שהעזו, והלכו למשטרה, הושפלו שם כאילו הם עצמם הנאשמים. שום אדם איננו אי, כתבתי כאן לפני כמה שבועות, ובשנים האלה בכנסת הרגשתי את זה על בשרי ממש, וכשקיבלתי איומים ברצח, והוצמדו לי מאבטחים, ונערכו חקירות ועוד כל מיני דברים שקרו ואי אפשר לספר, הבנתי שהשחר עוד רחוק.
אחרי כמה חודשים נעצר חשוד: עולה מארה"ב, איש המארינס לשעבר, תושב ההתנחלות שבות רחל. ג'ק טייטל שמו. הוא נתפס על חם כשהדביק כרוזים בירושלים בשבח הרצח בברנוער וקרא ליהודים מאמינים ללכת בעקבות הרוצח, לחקות אותו. את הרוצח הוא כינה בכרוז "הדוב השחור", וחתם בשם "חבורת שליסל": על שמו של הצעיר החרדי, ישי שליסל, שדקר את המשתתפים במצעד הגאווה בירושלים. בכיסו היה אקדח טעון, ובביתו התגלה נשק. הכל התאים. אגב, הוא גם הודה ברצח, התגאה בו. לבסוף התברר שהתרברב ברצח לו לא, והורשע "רק" ברצח שני פלסטינים בשטחים, שיגור משלוח מנות ממולכד בפורים למשפחה של יהודים משיחיים שפצע קשה את הילד, והטמנת מטען חבלה בביתו של פרופ' זאב שטרנהל. ערבים, הומואים, שמאלנים – כולם היו על הכוונת שלו, אבל הדוב השחור עדיין מסתובב חופשי. הלילה לא נגמר.
אלא שדווקא מתוך הלילה הארוך הזה, אני רואה את התיקווה. מרטין לותר קינג אמר "רק כאשר חשוך מספיק, יכול אדם לראות את הכוכבים", ואני רואה אותם. דווקא מתוך הלילה הזה, אני רואה אותם: אני רואה את השינוי האפשרי, אני רואה את המאמץ האדיר של שנים של עבודה, של כל כך הרבה אנשים מצויינים, בכל התחומים. אני רואה איך מעמדת מיעוט, עם מעט מאוד משאבים, מול כוחות מאוד חזקים, הפעילות רק הולכת ומתגברת. בבתי הספר, ברשויות המקומיות, בתקשורת, בצה"ל, בבית המשפט – המאבק על סובלנות, פתיחות, הבנה, קבלת האחר. אני רואה את אלפי הפעילים בארגונים השוקקים: הארגונים לזכויות האדם, לצדק חברתי, למאבק בכפייה דתית, וארגוני הקהילה הגאה כמובן. ואני חושב כמה עוד נוכל לעשות אם רק נהיה רבים יותר, אם יהיו לנו תקציבים, סמכויות.
יומיים אחרי הרצח, יזמתי דיון מיוחד במליאת הכנסת. "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ", אמרתי שם. וכך אכן היה. החקיקה האנטי-דמוקרטית, המערכה נגד הארגונים, ההסתה, השנאה – בשום רגע לא הורדנו ראש. להיפך. רק גדלנו והתחזקנו והגברנו את הפעילות, ולכן אני אופטימי. אני יודע בדיוק מול מה ומול מי אנחנו עומדים, ואנחנו יכולים לנצח אותם. אני מכיר מקרוב אלף מקרים, אני לא נאיבי וראיתי את הדברים במו עיני, ובכל זאת אני אופטימי כי אני יודע מה אנחנו עושים. ולכן אני ממשיך. כי השינוי אפשרי והוא בידינו, ועוד מעט הוא יהיה ביד של כל אחד מכם.
זהו, זה מה שרציתי להגיד לכם בימים המשוגעים האלה, כשהכנסת מתפזרת, והכל רותח ותיכף נלך לבחירות. עוד נדבר על הבחירות האלה, ועל ההתמודדות שלי במרצ, ועל כל התכניות שלנו. אבל בינתיים תזכרו, כמו ששר שלום חנוך: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.
להתראות, ניצן
(4.5.2012)