כולם מדברים על הקרן החדשה, ובצדק. אבל את הפוסט הזה של החג אני רוצה להקדיש דווקא לחברים שלי בקיבוצים ובמושבים. למה? כי על ההסתה הדוחה נגדם אף אחד כמעט לא מדבר.
זה נהיה חלק מהשיח אצלנו לדרוך על הקיבוצים, לקטר על החקלאים, ולהאשים אותם בכל העוולות שבעולם. ממש שעיר לעזאזל. מי שאמור להיות ראש הממשלה של כולנו, מוביל את הרוח הרעה הזו, וגם הפעם הצליח לשרבב את הקיבוצים לזיג-זג העקום שלו ולעשות על הגב שלהם עוד סיבוב פוליטי.
אז קודם כל שיהיה ברור – גם בסיפור הזה וביחס לכל העניינים האחרים: הקיבוצניקים והמושבניקים לא שוחים באגמים של זהב. הם אנשים שעובדים, חלקם קשה מאוד. רובם לא צברו רכוש והם מקיימים חיים צנועים. הרבה מאלה שמלכלכים על הקיבוצים והמיגזר הכפרי, פשוט לא מכירים אותו. אין להם מושג על בעיות של פנסיה, על על ישובים במשבר, על אחזקת משק על הגבולות, על זה שהתוצרת והפרנסה שלך תלויות בכל כך הרבה גורמים ועלויות שלא בשליטתך…
רק תחשבו איך הארץ הזו היתה נראית בלי הישובים ובלי החקלאות. ואני אומר את זה כעירוני, תל אביבי גאה. מרתיח אותי איך מדברים לפעמים בבורות כזו על אנשים שחיים פה במאות ישובים, ושהם חלק בלתי נפרד מהריקמה הישראלית.
נתניהו הוא בדיוק הדוגמא לזה. הוא ראש ממשלה כבר 12 שנה. האם ביקר פעם בקיבוץ? האם עסק פעם ברצינות בנושאי חקלאות או שיתופיות? אבל הוא, כמו כל מיני אחרים, מקשקש ומסית, ועושה מזה הון פוליטי.
התמונה הזו, מהימים הסוערים של ״צוק איתן״, היא עם חברי המנוח אורי דן , הרבש״צ האגדי של קיבוץ ניר עוז, על גבול הרצועה. האיש היקר הזה היה מנפץ את כל הסטריאוטיפים השגויים על הקיבוצים. הוא נולד בטוניס ב-1944. בגיל שש עלתה משפחתו לקיבוץ דן בגליל העליון. בתיכון התגורר בחדרה והצטרף לשומר הצעיר. אורי התגייס לנח"ל המוצנח, עבר קורס קצינים, ולחם בששת הימים, ההתשה, ויום כיפור.
הגרעין שלו הגיע לניר עוז, שם הקים את משפחתו. הוא למד אומנויות בבצלאל, היה מורה ומחנך בבית הספר האזורי, והקים את מגמת הקולנוע. זה היה גם התחביב הגדול שלו. הוא צילם וצייר וכתב והיה אכפת לו מכל דבר. הוא לא פחד להביע את דיעותיו, גם כשאלה לא היו ממש מקובלות.
במהלך השנים יצא לשליחויות מטעם השומר הצעיר בצרפת. כל חייו היה מעורב ופעיל בקיבוץ. ב-2008 נבחר לרבש”צ (רכז ביטחון שוטף צבאי), וריכז את הפעילות בזמן "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן" ועוד הרבה ימים של מתיחות בין מבצע למלחמה. אורי היה הרבש"צ המבוגר ביותר בארץ, השקיע בתפקיד עד גיל 70, ופעמיים זכה באות הצטיינות. הוא היה איש הביטחון הכי מסור וגם הכי לא ״ביטחוניסט״ שאפשר. כי אורי כל חייו היה פעיל שלום, איש זכויות אדם ולוחם צדק. אצלו לא היתה שום סתירה.
במלחמת לבנון הראשונה היה מיוזמי המאבק נגד השהות ההממושכת בלבנון, ובזמן ״עופרת יצוקה״ קרא להפחית את עוצמת התקיפות ברצועת עזה. "הרג הוא תוצר הכרחי של כל מלחמה, אבל אנו קוראים לממשלה לזכור שגם כשאנו לוחמים באויבינו, איננו שואפים לשפיכות דמים מיותרת ונקמה. אין פרופורציה בין המכה שאנחנו חוטפים בקיבוץ למה שקורה בצד השני", כתב אורי. "בצד חובתנו להגן במסירות על חיילינו, עלינו לזכור שעלינו לשמור ככל שניתן על ריסון, מידתיות וערכי מוסר. גם כשאנו מותקפים בטילים ובפצמ"רים, איננו ולעולם לא נהיה אטומים לסבל ולאבל של שכנינו. נתמוך בכל צעד שיקל עליהם ונתרום ולו מעט כדי לסייע להם”.
אין לי ספק מה היה אומר היום.
בפגישה האחרונה שלנו הוא נתן לי מתנה: חנוכיה שעשה במו ידיו מפצצת מרגמה שנורתה על הקיבוץ. ניר עוז יושב 2 ק״מ מהגבול, וספג מאות כאלה. זה אחד הישובים שנפגע הכי הרבה בארץ במהלך השנים. אורי היה אוסף את הפגזים ועושה אמנות. את המוות הפך לסמל של תקווה ואור. בדיוק כמו שהוא היה בעצמו.
אהבתי לבקר אותו ולשוחח אתו על מה שקורה באירופה ומה הולך בעוטף עזה, על פוליטיקה וגם על קולנוע. הוא ידע הרבה, היתה לו מחשבה מקורית, ובעיני הוא תמיד סימל את כל מה שיפה וטוב פה.
לפני שנה הוא נפטר, וזה ציער אותי מאוד. אולי אפשר להתנחם בזה שאורי עשה המון עבור כל כך הרבה אנשים, והטוב שעשה נשאר גם אחרי שהלך מאתנו.